חתימה

עמי אנידג'ר

להתנדב זה להציל חיים (בעיקר את שלי)

חשבתם כבר על משלוח מנות לפורים? תחשבו שוב, למה שלא תשלבו את הספר "בקרוב תהיה שמח", מקורי, חכם, ובול לתקופה הזאת!

להזמנה כנסו למעלה על "הספר"

איך הגיע הרעיון לסדנאות צחוק
"הרגשתי כמו סופרמן יכולתי לקפוץ מגג לגג מבניין של 50 קומות מתוך הרגשה עילאית שכלום לא יכול לקרות לי."
עוד לפני שהתחלתי עם ענייני סדנת הצחוק שלי, לפני בכלל שזה הפך להיות עסק רציני שמשחרר אנשים מרצינות, אני נזכר היום איך בעצם הכל התחיל…
הפעם המשמעותית והראשונה הייתה לפני 5-6 שנים, אלי ואני (הצמד שאיתו הופעתי במשך שנים), יצאנו לטיול בחול עם "עמותת חיים ", – יחד עם כ-40 ילדים ובני נוער שמחלימים מסרטן, מצד אחד ידעתי שזה מעין חופשה, וואלה איזה כיף, קצת לצאת מהארץ, לראות עולם, ומצד שני ידעתי שאין תפקיד נעלה יותר מהתפקיד שקבלנו.
בהתחלה לא היה להם מושג מי אנחנו בכלל, ולי זה לא היה ממש היה איכפת, אני הייתי בתפקיד – להיות הליצן, הבדחן, הברברן, ואם צריך גם האידיוט והשוטה, וככה ככל שעברו השעות החברה הבינו שאין להם ממש ברירה, והם חייבים לשתף פעולה עם צמד הליצנים הלא סלבים האלה, ואנחנו, באופן שיטתי לא הרפנו, כמו לקחנו על עצמנו מטרה לגרום "לצחוקיידע " כללית במהלך כל אותן ה5 ימים, ואט אט הקסם החל לפעול, לא הייתה דקה אחת של שקט, כ"כ הרבה הומור ורגעי צחוק מצידנו, ובעיקר מצידם!
תודה לאל, הטיול הזה היה מעין פריצת דרך בעשייה שלי שמתבטאת עד היום, למדתי המון מאותו שבוע , אני חושב שיותר משניסינו לתת להם, אנחנו קבלנו יותר. זוכר שיחסית לאותה תקופה, הרבה זמן לא הרגשתי כ"כ חיי, כל כך פעיל, כ"כ בתפקידי, לא היה איכפת לי מה יגידו, איך אני נראה, אולי אני מצחיק, אולי אני מגזים, אני יכול להישבע שלפעמים הסתכלתי על עצמי מהצד ולא הבנתי איך כל העניין הזה פועל, איך אני בכלל פועל, זה בטוח לא הייתי אני, זה היה משהו חזק ממני, וזה לא אומר שלא הופיעו לי העומסים הרגילים של החיים, אפילו היתה התקפת חרדה קטנה שגרמה לי לעלפון, אבל כלום ושום דבר לא הסיט אותי מתפקידי, והייתי מאושר, והרגשתי שאני באמת חיי, שיש אפילו משמעות למה שאני עושה, וזה כשרואה את החברה האלה נקרעים מצחוק, שמחתי, שמחתי שיש תכלית ליכולות ההצחקה שבי, וזה לא חייב להתקיים לפי אישורם של אחרים – האנשים – או הפקות טלוויזיה למיניהם שאיתם עבדתי בזמנו. אני שמח עד היום, שאני משתמש בכלי הזה שכל כך מחיה אותי, שמח ולא מתנצל וממש לא מתבייש, כי אומרת ימימה זצ"ל – "מתנה אי אפשר שלא לתת", וזה בדיוק העניין פה, כי יכולתי להמשיך להישאר בבית עם "המתנה" שיעני קבלתי, ולהיות מתוסכל עד השמיים שלא קוצר את הרווח הגשמי – הכספי – החשפתי שלו ייחלתי כ"כ.
היום ב"ה, אני יכול לקום ופשוט להיות בנתינה מבלי לחשוב מה אני מרוויח מזה, פשוט הולך לעשייה שלא תמיד ברור לי מה תהיה תוצאתה, ורק אז המתנה שלי באמת קיימת.
עברו מאז כמה שנים, ונזכר היום איך חזרתי מלא מהילדים האלה, שנתנו לי הרבה כוח להמשיך, הם חלק מההצלחה שלי .

ועוד דבר אחד, בטיול הזה, דווקא הצלחתי להתחבר יותר אל הילדים הקטנים, זה היה פשוט מדהים לראות שלמרות מה שהם סבלו (ועדין חלקם סובלים), הם לגמרי חיים את הרגע. אם יש עכשיו בינגו, הם חיים את הבינגו, אם יש ריקודים, הם בריקודים, לעומתם הבוגרים יותר (גיל 18 עד 22 )שם הזיכרון, המודעות, וההשלכות של המחלה יותר משפיעים על חייהם,  גם איתם היה מדהים, אבל משהו בילדים נגע לליבי , הבנתי שהם חיים כאן, הם נמצאים ב"רגע", מה שהיה הם לא סופרים, ואת מה שיהיה הם לא מנסים לנחש, רק דבר אחד עניין אותם, איך להשיג עוד פרס, עוד בדיחה, וזהו!!! ואני הסתכלתי מהצד ולמדתי מהם שיעור גדול.
אז תודה לאל על הזכות הגדולה להיות עם החברה האלה.
ומי ייתן בעזרת השם, שמאמר זה יהיה לרפואתם של כל אותם ילדים ובני נוער שבחייהם יכולים לעשות לנו ביה"ס על חיינו.
אמן…

דילוג לתוכן