החלום הגדול שלי להצחיק!!!  (האומנם??)

amiאני רוצה להתפרסם, אני רוצה להצליח, רוצה עוד ילדים, רוצה להשפיע, רוצה להרחיב את סדנת צחוק – הסטאנדאפ, רוצה להתקרב יותר לשם יתברך, רוצה להיות אדם טוב יותר, בעל ,חבר, בן, לומד טוב יותר, ובעיקר רוצה לאהוב את עצמי יותר!!!

מי מאתנו לא חיי עפ"י הרצונות שלו? אני חושב שמהרגע הראשון שיצאנו לאוויר העולם כבר רצינו, רצינו לאכול אז בכינו, רצינו שיחליפו לנו אז בכינו, הרצון של האדם בעצם זו הוצאה לפועל שלו, בהתחלה זה בעיקר לדברים בסיסים הישרדותיים כמו אוכל, שתייה, וכו.. ,             וככל שמתבגר האדם מתבהרים לו אותם רצונות שהוא כ"כ משתוקק לקיים.

כשאדם מסיים את גיל התבגרות בד"כ הוא יודע מה רוצה להיות כשיהיה גדול, מה יגרום לו לאושר, להגעה, לנחת, וככה הוא מייצר לעצמו רצונות והולך במשך חייו לרדוף אותם. יש בעצם לאדם רצונות שהוא כ"כ רוצה אבל בעצם הוא לא באמת רוצה אותם, כי פעם באיזה גיל ילדות סיפרו לו או שהוא סיפר לעצמו על איזה חלום ילדות שהוא חייב להגשים, ושם אם יגשים,מחכה לו האושר האמיתי, הוא יכול להיות עסוק כל חייו במרדף אחרי החלום הזה – הרצון הזה.

לא ארחיק בסיפורים. אדבר על עצמי, עוד כשהייתי ילד קטן הבנתי שאני טוב בלהצחיק אנשים, אמרו לי את זה, הגיבו אליי בצחוק בכל פעם שניסיתי לעשות מעשה קונדס, עם הזמן נהייה לי כבר צורך בלהצחיק אנשים, זה שם אותי במרכז. זה עשה אותי מקובל, זה הפך אותי ליוצא דופן באופן החיובי, אני לא בטוח שכשהייתי ילד מאוד קטן חלמתי או חשבתי על הרצון להצחיק או להיות בכלל קומיקאי, מי בכלל הבין משהו? אבל ככל שקבלתי ריקושטים מהסובבים אותי, ככה הבנתי מה הרצון שלי –  מה החלום שלי. ואז יצאתי למסע חיי -להצחיק – להיות מפורסם להיות על הבמות, להראות לי, לכולם שהם לא טעו, ולא תמיד זה היה פשוט,ודווקא שכן הגשמתי את החלום להיות על הבמה,כשהצלחתי להיות בטלוויזיה, כשהגשמתי כמעט לגמרי את החלום, עדיין לא הרגשתי שהגעתי ,שבאמת הגשמתי את הרצון שכל חיי רדפתי אחריו., זו באמת הנק' – כי הרצון האמיתי שלי (מעל הכל) זה הרצון שלי להיות מאושר- שמח!!, גם אם אני עלי במות או חלילה בצינוק תחתי אדמות, אותו חיבור לעצמיותי הוא חיבור מעל טעם ודעת מעל כל רצון הבנה או צורך, זו תחושה או הבנה פנימית שאני בבית, ולא משנה מי אני, והאם הגשמתי חלום או סיפור ילדות.

מצחיק אותי לחשוב שפעם חשבתי שלהיות שחקן כזה – שכולם מכירים אותו, שחותם ומצטלם עם אנשים ברחוב, זה האושר האמיתי, לא הבנתי למה בכלל יש תפקידים ומקצועות אחרים בעולם, הרי כל סוד האושר טמון רק בלהיות מפורסם, כמו מלך שכולם מריעים לו. היום ככל שהתבגרתי וחטפתי סטירה או שתיים מהחיים מבין כמה שזה שטויות. הרי אתה יכול לעבוד בכל עבודה: רופא, חייט, מנקה רחובות, רקדן, שיננית, מנתח גבות, זה ממש לא משנה, העיקר והכי חשוב בעולם שתאהב ותקבל את עצמך. ככה פשוט- כמו שזה נשמע. כי הרצון הגדול שלנו זה לא מה שאנחנו חושבים, זה לא הסיפור שסיפרנו ומספרים לעצמו מאז ועד היום. הרצון האמיתי זה פשוט לקבל את עצמינו כל אחד כפי שהוא.

"אני רוצה להתפרסם, אי רוצה להצליח, רוצה עוד ילדים, רוצה להשפיע, רוצה להרחיב את סדנת צחוק – הסטאנדאפ, רוצה להתקרב יותר לשם יתברך, רוצה להיות אדם טוב יותר, בעל ,חבר, בן, לומד טוב יותר," ובעיקר ואולי הכי חשוב בעולם…. רוצה לאהוב את עצמי!!!

 

 

אז מה הסוד הגדול של הסטנדאפיסטים?

 

 

IMG_6785

 

הי, שמי עמי, שחקן קומיקאי, אנחנו כנראה מכירים מתוכניות צחוק וסטנדאפ כאלה ואחרות. כשאני מסתובב לי ברחוב, בקופת חולים, או בדרך לחוג ג׳אז, ילדות ילדים ושאר חתיכים, עוצרים אותי ושואלים "תגיד, אחי…איך זה להצחיק…" "מה זה מולד או תורשתי? " ואני עומד מולם נבוך עם בגד גוף וחצאית , ולא תמיד מוצא תשובה. אז חשבתי על זה קצת, ולפני שאספר לכם מה זה בשבילי להצחיק ולעשות סטנד אפ בואו נתחיל מהתחלה.

עוד כשהייתי תלמיד ו'3, איך להגיד לכם לא הייתי החכם של הכיתה, ואיך אומרים, גם לא החתיך של הכיתה (למרות שאני יפה לגילי) ובספורט??    מכירים את זה שבמגרש כדורגל יש שוער, בלם, וחלוץ???? אז אני הייתי מעודדת!, כן, גם בספורט לא הייתי משהו, אז איך בכל זאת הצלחתי להיות די מקובל? ניחשתם בול! בדבר אחד הצטיינתי – לעשות צחוק!

כשבביה"ס היו את הבריונים, שהראו לכולם בעזרת הכוח שלהם שהם שווים וחזקים, אני ידעתי לספר בדיחות, ובעיקר לצחוק על עצמי, והיום אני יודע (מה שלא ממש ידעתי אז) שלצחוק הזה קוראים בטחון, ואם לדייק בטחון עצמי!

רגע, אתם בכלל יודעים מה זה בטחון עצמי? אם לא ממש ידעתם, בטחון עצמי זה בכלל לא עניין של כוח, זו בעצם היכולת שלי לצחוק על עצמי. ורק על עצמי! מסובך???

אני אסביר- בכל פעם שמישהו היה בא אלי ואומר לי לדוגמה: " יאאא עמי איזה אוזניים גדולות ישך.." לא הייתי מחזיר לו, או מנסה להעליב אותו (תכלס פחדתי, לא בא לי לחטוף כפה לעין), להיפך, הייתי ממשיך לרדת על עצמי: "אוזניים גדולות? אז בא לך לקבל מהם חיבוק?..״ ואז נפל לי האסימון. בוא'נה, זה ענק, אם אני אצחק על עצמי אז מי יוכל לצחוק עליי?! וככה פשוט ככה גיליתי את הכוח הגדול שלי.

חברה, שזה יישאר בינינו כי הרגע חשפתי לכם את הסוד הגדול של כל הקומיקאים וסטנדאפיסטים. כן, היום כשאני עולה לעשות סטנדאפ מול הקהל אני זוכר את עצמי כמו אז בכיתה, באמצע השיעור, כשהמורה לכימיה הייתה מסבירה על המבנה המולקולארי של גופרית, כשאני יורה בדיחה באוויר, שכמעט גורמת לשריפת המעבדה. אז ככה גם היום עם קהל אמיתי בטלוויזיה או על הבמה, ממש כמו אז בכיתה, כי אתה אף פעם לא יכול לדעת אם בגלל בדיחה, המורה תעיף אותך הביתה לשבוע, או מישהו מהקהל יצעק בקול "בואנה, אתה גרוע!!" כי מה שהופך ילד רגיל ,לסטנדאפיסט קורע, זה הביטחון שלו.  גם אם אני לוקח בחשבון שיש סיכוי שאולי אני לא אצחיק אז יש לי את האומץ בכלל לנסות. ואני רואה את זה היום בכל דבר שאני עושה, אפילו בטלוויזיה, כשאני צריך לגלם דמות שמעולם לא עשיתי. למשל בסדרה "שבט צוצלת" התבקשתי להמציא דמות של חניך חסר בטחון, שמאוהב בנערה שאין סיכוי שתרצה אותו. אז בחרתי בכך שהוא פחדן, ובכל פעם שהוא מדבר איתה יש לו התקף אסטמה, וגם הדיבור שלו היה מגומגם בגלל הלחץ. עכשיו שתבינו, לי ול"טוסטר" (הדמות שאני מגלם ב"שבט צוצלת") חוץ משקצת דומים חיצונית, אין קשר כלשהו באופי, ותמיד יש חשש ותמיד יש ספקות, אולי זה לא יעבוד. אולי זה לא יצחיק, אבל רק הביטחון הזה שבעצם מותר לי ליהנות, שמותר לי סתם לשחק בשביל הכיף. סתם… בשביל הצחוקים!, זה מה שנותן לי את מה שכל חיי רציתי  – להיות אותו התלמיד המצחיק מו'3.

אז אם אתם חולמים להיות מצחיקים כמו בטלוויזיה, כמו כל הכוכבים שאתם מעריצים, תזכרו שהכול קודם כל מתחיל אצלכם, לצחוק על עצמכם. או כמו שאמר הקומיקאי הדגול צ'רלי צפלין : "יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז."

אז תגידו לי אתם… כמה צחקתם היום??

 

להתנדב זה להציל חיים (בעיקר את שלי)

איך הגיע הרעיון לסדנאות צחוק
"הרגשתי כמו סופרמן יכולתי לקפוץ מגג לגג מבניין של 50 קומות מתוך הרגשה עילאית שכלום לא יכול לקרות לי."
עוד לפני שהתחלתי עם ענייני סדנת הצחוק שלי, לפני בכלל שזה הפך להיות עסק רציני שמשחרר אנשים מרצינות, אני נזכר היום איך בעצם הכל התחיל…
הפעם המשמעותית והראשונה הייתה לפני 5-6 שנים, אלי ואני (הצמד שאיתו הופעתי במשך שנים), יצאנו לטיול בחול עם "עמותת חיים ", – יחד עם כ-40 ילדים ובני נוער שמחלימים מסרטן, מצד אחד ידעתי שזה מעין חופשה, וואלה איזה כיף, קצת לצאת מהארץ, לראות עולם, ומצד שני ידעתי שאין תפקיד נעלה יותר מהתפקיד שקבלנו.
בהתחלה לא היה להם מושג מי אנחנו בכלל, ולי זה לא היה ממש היה איכפת, אני הייתי בתפקיד – להיות הליצן, הבדחן, הברברן, ואם צריך גם האידיוט והשוטה, וככה ככל שעברו השעות החברה הבינו שאין להם ממש ברירה, והם חייבים לשתף פעולה עם צמד הליצנים הלא סלבים האלה, ואנחנו, באופן שיטתי לא הרפנו, כמו לקחנו על עצמנו מטרה לגרום "לצחוקיידע " כללית במהלך כל אותן ה5 ימים, ואט אט הקסם החל לפעול, לא הייתה דקה אחת של שקט, כ"כ הרבה הומור ורגעי צחוק מצידנו, ובעיקר מצידם!
תודה לאל, הטיול הזה היה מעין פריצת דרך בעשייה שלי שמתבטאת עד היום, למדתי המון מאותו שבוע , אני חושב שיותר משניסינו לתת להם, אנחנו קבלנו יותר. זוכר שיחסית לאותה תקופה, הרבה זמן לא הרגשתי כ"כ חיי, כל כך פעיל, כ"כ בתפקידי, לא היה איכפת לי מה יגידו, איך אני נראה, אולי אני מצחיק, אולי אני מגזים, אני יכול להישבע שלפעמים הסתכלתי על עצמי מהצד ולא הבנתי איך כל העניין הזה פועל, איך אני בכלל פועל, זה בטוח לא הייתי אני, זה היה משהו חזק ממני, וזה לא אומר שלא הופיעו לי העומסים הרגילים של החיים, אפילו היתה התקפת חרדה קטנה שגרמה לי לעלפון, אבל כלום ושום דבר לא הסיט אותי מתפקידי, והייתי מאושר, והרגשתי שאני באמת חיי, שיש אפילו משמעות למה שאני עושה, וזה כשרואה את החברה האלה נקרעים מצחוק, שמחתי, שמחתי שיש תכלית ליכולות ההצחקה שבי, וזה לא חייב להתקיים לפי אישורם של אחרים – האנשים – או הפקות טלוויזיה למיניהם שאיתם עבדתי בזמנו. אני שמח עד היום, שאני משתמש בכלי הזה שכל כך מחיה אותי, שמח ולא מתנצל וממש לא מתבייש, כי אומרת ימימה זצ"ל – "מתנה אי אפשר שלא לתת", וזה בדיוק העניין פה, כי יכולתי להמשיך להישאר בבית עם "המתנה" שיעני קבלתי, ולהיות מתוסכל עד השמיים שלא קוצר את הרווח הגשמי – הכספי – החשפתי שלו ייחלתי כ"כ.
היום ב"ה, אני יכול לקום ופשוט להיות בנתינה מבלי לחשוב מה אני מרוויח מזה, פשוט הולך לעשייה שלא תמיד ברור לי מה תהיה תוצאתה, ורק אז המתנה שלי באמת קיימת.
עברו מאז כמה שנים, ונזכר היום איך חזרתי מלא מהילדים האלה, שנתנו לי הרבה כוח להמשיך, הם חלק מההצלחה שלי .

ועוד דבר אחד, בטיול הזה, דווקא הצלחתי להתחבר יותר אל הילדים הקטנים, זה היה פשוט מדהים לראות שלמרות מה שהם סבלו (ועדין חלקם סובלים), הם לגמרי חיים את הרגע. אם יש עכשיו בינגו, הם חיים את הבינגו, אם יש ריקודים, הם בריקודים, לעומתם הבוגרים יותר (גיל 18 עד 22 )שם הזיכרון, המודעות, וההשלכות של המחלה יותר משפיעים על חייהם,  גם איתם היה מדהים, אבל משהו בילדים נגע לליבי , הבנתי שהם חיים כאן, הם נמצאים ב"רגע", מה שהיה הם לא סופרים, ואת מה שיהיה הם לא מנסים לנחש, רק דבר אחד עניין אותם, איך להשיג עוד פרס, עוד בדיחה, וזהו!!! ואני הסתכלתי מהצד ולמדתי מהם שיעור גדול.
אז תודה לאל על הזכות הגדולה להיות עם החברה האלה.
ומי ייתן בעזרת השם, שמאמר זה יהיה לרפואתם של כל אותם ילדים ובני נוער שבחייהם יכולים לעשות לנו ביה"ס על חיינו.
אמן…

קוקיה סדנאות צחוק : "אוחז מפחד" – הסרט שאני חיי בו

אני רוצה להיות בריא, רוצה לפרנס, רוצה זוגיות טובה, רוצה לזרום, לחייך, להגשים את עצמי, לחלום ולטעות אבל הכי הרבה רוצה לאהוב את עצמי. כל זה, כנראה רק חלק מהרשימה של "התסריט" שלי להיות מאושר או… חרד. בכל פעם שאחד הדברים עומד בסכנת וודאות אני מוצא את עצמי בפחד כשהפרנסה, הבריאות, ההצלחה עומדים בראש הרשימה. בכל פעם שאוחז בחיים, אז כשיש "חשש" לחיים נאחז בפחד שהופך להיות חרדה ממש סרט איימה, ולא מרפה, בכל פעם שנמצא באין ודאות בחיי, מייד מנסה להפוך את הכל לוודאי ואז נשאר תקוע. ז"א, שרק כשנמצא בעשייה אז נמצא במצב של מקשיב מבין ועונה אז אין פחדים כי יש התמקדות בחיים שלי, הרצון דווקא לשקט ומנוחה מוציאים אותנו מהמקום הטוב אליו נכנסים הפחדים והחרדות. ודאות בחיים נמצאת רק כתוצאה של עשייה פשוטה. כלומר, אין ודאות מלכתחילה. קבלת אי הודאות בחיינו היא המפתח לשחרור מאותו סרט מאותו פחד שמייצר לי המוח.

אז מה ניתן לעשות???

העניין הוא, ריכוז שקט בעשייה העכשווית. מה עליי לעשות עכשיו, זה יכול להיות שטיפת כלים, ראיון טלוויזיוני, או תפקיד חיי על הבמה, ערבוב הזמנים של עבר – "מה היה?", ועתיד – "מה יהיה..?", מוציא אותי מההתמקדות בעשייה העכשווית, בהווה.

הנה ברוך השם, אני נמצא עכשיו בתקופה של יצירה, כותב ומצלם סדרה, מופיע בתיאטרון ב"ש, מעביר את סדנאות צחוק שלי בכל הארץ, בקיצור חלק גדול מהזמן, נהנה, ובחלק השני אני חרד וזה כי מפחד שהכל ייעצר, שמישהו או משהו יפסיק לי את הזרם, וזהו שוב אחזור לאותו מקום של של פעם שעצרו אותי. זה רודף אחרי ורק לרגעים קטנים שאני מבין ומשחרר: "אז שיכבו לי.אז שייקחו לי..", אז מחזיר לעצמי אוויר לריאות וחוזר ליצור בקלות, להצחיק, לשמח, לנהל מערכת זוגית, לשחק על הבמה, והכל בשמחה ללא רצינות יתר. סרט שאני יצרתי בראש, יכול להמשך דקות אבל סרט אחר יכול להמשך ימים – שבועות – שנים. עד שהופך לסרט איימה אמיתי המחשיך את חיי, אצלי זה מתבטא בעיקר בחיים או מוות. תקרא לזה תורשה, אולי שהבאתי את זה מהבית, או שבעצם אני זה שהמצאתי את הסימפטום הזה. כן, לרגעים אפשר לקרא לי היפוכונדר. הפחד בלהיות חולה.ולא סתם חולה. חולה סופני. אני זוכר את הסרט הזה, כ"כ רציתי לחיות כ"כ רציתי להדחיק את "המחלה" המדומה, את המחשבה החולנית, ניסיתי לא לחשוב עליה, ערכתי לכבודה בדיקות, ניהלתי בשבילה שיחות, אך ככל שנתתי לה "שומת לב", היא גדלה והפכה להיות מפלצת שהשתלטה על חיי, הייתי ממש בסוג של חדר כושר מנטאלי שחיזק וחיזק לי את האחיזה והתלות בלחיות, אך באופן ישיר חיזק לי את הפחד את החרדה את סרט האימה, ה"סרטים" שאני בוחר להקרין במחשבה מוקרנים אח"כ למציאות היומיומית.  כלומר, כפי שה"סרט"  נמצא במחשבה כך המציאות שלי נראת. חבר אמר שמשחרר את האחיזה והתלות בחיים אז חיי, רק אם נותן לחרדות לצוף רק אז מבין שאין בהם ממש, כמה זה מדויק כאילו שהוא היה שם במקומי, כי רק שהבנתי שאולי אני הולך "למות", ויש סיכוי כזה, רק כשוויתרתי על החיים בשביל המוות, רק אז התחלתי לחיות!, וזה אחרי חודשים ארוכים של חיי חרדה מסרט אחד שהלך ותפח ל"שובר קופות" של ממש. אגב, אני זוכר שהבטחתי לעצמי שאחרי שאני יעבור את הסרט הזה, אחרי שאצא מהמשבר, אראה את כל העולם באור אחר, כלום כבר לא יהיה אותו דבר, אני אתחיל לחיות, לחייך, אין יותר סרטים אחרי מה שעברתי, טעיתי!!!, כי היום אני מבין שכל דבר בשבילי יכול להיות חרדה בעקבות אחיזה במשהו, שעיקרה אחיזה בשליטה על חיי. אז הנה עוד משהו מתחבר, חי עוד הבנה קטנה שאולי בעתיד תחסוך ממני יצירה של פיצ'ר (סרט) חדש. וכשהופיע מול הלוקחות שלי עם סדנת צחוק או סתם באיזה סדרה – כשאשחק דמות כזאת או אחרת על המסך, אז תודה לאל יהיה לי מאיפה לשאוב תסריט טוב.

ועוד דבר אחד חשוב למדתי, שלא משנה כמה חזק החבר, היועץ, ההורה, או הבת זוג יהיו, רק אני אוכל לשחרר את האחיזה והתלות שלי בחיים, כי הם שלי, ואני הבמאי הגדול של הסרט שאני חיי בו.."

" ואהבת לרעך כמוך" (או כמוני???)

סדנה של צחוק - ואהבת לרעך כמוך

אני זוכר עצמי מאז ומתמיד חושב על האחר ולא מקטע של התייפייפות נפש, להפך דווקא מעניין שאני אוהב אנשים ובעיקר אוהב את החברים שלי, וברוך השם יש לי הרבה…
אני זוכר שלפני כמה שנים בעודי "בשש" נתקלתי במאמר שמדבר על כל עניין של "ואהבת לרעך כמוך…" נכון, כל חיינו שמענו אף ראינו כתוב בכיתה שחור על גבי קיר "ואהבת לרעך כמוך – זאת כל התורה כולה" ואני כמו תלמיד שקדן הבנתי: תאהב את רעך. כלומר תחשוב שהוא – זה אתה, ולכן אל תפגע בו או תנקום או תענה לו כל רע. ובכן מה רע??? וכך התהלכתי לי בעולם. קודם כל חברי, זולתי ואחכ אני כאמור בפסוק. הכל היה טוב ויפה לי, עד אותו יום בו נתקלתי מאמר בו מספרים על שני חברים שהולכים במדבר ונתקעים עם מימייה אחת, לצורך העניין זה אני וחברי, והמימייה שלי, באותה מימייה נשארים מים רק לאדם אחד. ובכן למי אתן?, אז לפי פרשנות אחת "
ואהבתך לרעך כמוך", אם אתה תלמיד שקדן וחרוץ תן ת'מימייה לחבר ומות במקומו ,אך בא רבי עקיבא ומבהיר לי מילה שכלל לא שמתי לב אליה "כמוך"!!! כלומר שתה אתה ולא החבר!!! איך יכול להיות??, אני?, ככה?, להפקיר חבר ולא למות במקומו?? ואז מסביר לנו רבי עקיבא מה שלא השכלתי להבין קודם, ראשית, רק אם תאהב את עצמך כמוך, תוכל לאהוב אחר. וואלה זה חידוש!! לא חשבתי על זה, האם אני דואג לחבר שלי כי אני יפה נפש? או דואג כי דואג? האם עוזר ונותן מעצמי לחבר מכיוון שאין לי כרגע את עצמי ומתנחם שלפחות יש לי אותו? או בכלל נותן ע"מ שיהיו חייבים לי אח"כ, שפותח פנקס רשימות ובודק כל הזמן מה נתתי וכמה חייבים לי??

לא במקרה כתוב ״ואהבת לרעך כמוך״. אהבה אמיתית היא נתינה שאין בה לקיחה כלשהיא. אין בה פנייה אישית לקבל משהו. אם ננסה לבחון לעומק את משמעות המילה "חבר" – היא כמו התחברות. חיבור שלי אל זולת.כמו גם חיבור שלי אל עצמי אל השם יתברך. אבל במשמעות פנימית עמוקה הוא אובייקט לנתינה. כלומר אמורים אנחנו לראות כל מזומן בחיינו כ״חבר", יכול להיות גם אותו נהג שאינני מכיר ש"חתך" אותי בכביש. חבר יכול להיות גם אותו אחד שאני מכיר והעליב אותי. חבר יכול להיות אפילו אותו אחד שאפשר לקרא אותו "רשע". קצת מורכב אבל כל חבר כזה שאפילו כמו עושה לי בעיות. דווקא הוא בא לפעמים לחבר אותי לעצמי!!!!
מה רוצה לאמר? האם לעצמי אני מוכן לתת את עצמי בכל מצב? גם כשאני נורא מעצבן אותי? אז בדיוק ככה מול ״החבר״, האם אני מוכן לתת לו רק אם הוא נחמד אלי.שווה לי. מקדם אותי? או נותן לו – לי מבלי כל רגע לעצור ולבדוק אם שווה לי אם משתלם לי, אם כן, נתינה כזאת דינה שנאת רעך ולא אהבת רעך, כי אם אין לנו את עצמינו כמונו ורק כמונו (כמובן כל אחד כמו שהוא) אז לא תוכל באמת לאהוב לא את עצמך, לא את רעך, ולא את רעייתך.
זאת לא אהבה, זאת לא נתינה זה רושם, זאת אוונטה או במקרה הכי פחות גרוע זאת סתם צביעות.

אז אוהב אתכם אהבה ללא תמורה. ללא רווח סתם אוהב בחינם !!!

שמחה למרות החיים ולא בגלל

עמי אנידג'ר סדנת צחוק על שמחה והחייםהנה אולי פעם ראשונה שאני ממש שמח, שמח בחלקי, יותר מודה. פחות מתלונן, יש משהו בחודש הזה שעשה לי את זה, אחרי תקופה ארוכה שאני לא מבין, לא מצליח ממש ליישם מה שנאמר לי, פתאום בא לו החודש הזה וממש מתנה אותי לשמחה שלא תלויה בדבר.

זה התחיל ממשפט שימימה זצ"ל אמרה בעבר: "המחליט לשמוח ישמח", מדובר פה ממש בשמחה אבל… דרך עשייה, עשייה שמביאה לשמחה אפשר סתם לרקוד, אפשר לכתוב, פשוט לכתוב את זה המאמר, על איך אני מרגיש, זה ממש כמו שיחה אצל הפסיכלוג,  הרי מה קורה שהולכים לפסיכולוג?, אנחנו מדברים והוא מקשיב, תוך כדי שאנחנו מדברים אליו מתבהר לנו מה עלינו לעשות ואז שמחה ואז הקלה גדולה, נכון זה עולה לנו 400 ₪ אבל איזה תחושת שמחה יש אחרי, גם רבי נחמן מתייחס לעניין הדיבור, כשבנאדם מדבר אל השם תוך כדי השאלות שהוא שואל את השם, לרוב, מתגלות התשובות .  טוב, אם זה כבד לכתוב מאמר או לדבר אל השם אז שימו לכם מוסיקה טובה או תלכו לסרט טוב, או חפשו לכם איזה סדנת צחוק עם החברים שלכם שתשחרר אתכם קצת מעצמכם.

אם כבר מדברים דברי מהות, נתקלתי לא מזמן בפרשה המדברת על קורח, איש עשיר בצורה לא נתפסת שיש לו הכל, כ"כ עשיר שאפשר להשתגע, והוא שאמור לעורר בכולם קנאה על הצלחתו וממונו, הוא שכאמור כל כך הרבה הון יש לו אך שמחה אין לו ותמיד רוצה יותר, כל הזמן יותר, השם יתברך נתן לו ים של הון אבל לקורח זה לא עושה את זה והוא רוצה להיות אלוהים.

איך זה קשור אלינו???

אותי עניין קורח מחזיר לקרקע, אז אשיג מה שחולם , אמלא את כל שאיפותיי, אהיה השחקן הכי מפורסם ועובד בארץ!!! ואז מה?? זה מה שיקנה לי שמחה??, בוא נראה אותי דווקא עכשיו, דווקא שאין הרבה, פתאום מקבל ומבין שיש לי בעצם הכל, כי אם מחליט לשמוח אז יכול לקום ופשוט לרקוד, אם באמת רוצה סדר בחיי, כלומר, שהכל יהי פיקס כמו שציירתי ודמיינתי שיהיה, אז לפחות לא בדרישה, לא בכוח, אלא בשמחה. וברוך השם קרה החודש כמו נס, כי בחודש שכל כולו התחברות לשמחה, (ראש השנה ובעיקר חג הסוכות), שמחתי למרות המציאות, למרות מה שחושב שיש לי, ובעיקר שאין לי, וב"ה שדרגתי את עצמי, כי בזה החודש בזאת ההבנה, בזה המאמר, השתפרתי כבר בהדרכת סדנאות הצחוק שלי, כי למדתי עוד דבר חדש שאוכל להעביר ללקוחות, מעכשיו מלמד איך אפשר לצחוק למרות המציאות, כן, זאת מתנה גדולה בשבילי, ואותה כ"כ שמח לתת כי כשנותן מרגיש סיפוק מרגיש בול על מקומי, זכיתי, איזו שמחה גדולה.

שרק נשמח ונשמח!!!!!!

"מראה פנים שוחקות מלמטה מראים פנים שוחקות מלמעלה…"

צחוק ופניםושוב משפט זה גרם לי לחיוך רחב מלב ללב. זוכר עצמי לפני שהתחלתי בעבודה פנימית חייתי עם אותו משפט רק בהפוך. שככל שאהיה בעצבות על כך שלא קבלתי מה שרציתי, או לא הצלחתי להפטר ממשהו, שמפריע, כך השם יתברך יראה זאת מלמעלה, גם אם זה ייקח כמה חודשים, תמיד הייתי מתמיד, כי האמנתי בשם יתברך שבסוף יראה עצבותי ושערי שמיים יפתחו לפניי. ואז בעבודה הפנימית שהתחלתי לעשות שמעתי את המשפט הזה והרגשתי שהשתתפתי בתוכנית מתיחות שאני ביימתי הכל, זה לא אמיתי, הבנתי איך עבדתי על עצמי, כמה הייתי מסתובב עם פני מסכן, וחשבתי טוב, השם טרם התפנה לראות את מצוקתי, אך אם אתמיד הוא יעזור. והייתי רציני מאוד לא היה שום מקום לצחוק או לחיוך, להפך יש זמן לצחוק, ויש זמן לדאוג אחרת אתה מכחיש מציאות אתה בסרט של בריחה. והיום אני מבין כמה זמן הייתי בהתארגנות, הייתי בהמתנה כ"כ חשבתי שמה שאני עושה כ"כ מדויק שחוץ מזה לא עשיתי כלום. וימימה צדיקה זצ"ל אומרת, "שזה מצחיק להיות עצוב", ברור, תראה איך אתה נראה, מסתובב עם פרצוף של ישבן, אתה שכול הזמן נראה מצחיק, לא מתאים לך פרצוף תחת שכזה, ומחזק חבר אחר באומרו "זה מפחיד להיות עצוב", למה?, כי כשעצוב מייד מתנתק, עוצר לא מאמין למציאות. כועס עליה ובעקיפין גם על הבורא, ובאמת מרגיש לבד ולהיות לבד עם מחשבותיי ולהיות לבד עם עצמי בעולם הזה זה לגמרי מפחיד. שאני צוחק ומראה פנים שוחקות כמו אומר אני מאמין אני סומך שהכל לטובתי. יש משהו בשמחה למרות המציאות למרות ששכל מפרש שהיא חזקה יותר מתפילה, כי היא היא עצמה אומרת, אני לא רק מאמין אלא יותר מזה אני בוטח!

לפי התניא המעבר מעצבות לשמחה הוא: מעצבות – למרירות – לשמחה.
בעצבות אין תנועה. תקועים. אין רצון. יש דיכאון מלשון דך און. האון הוא הכח זהו השלב שמעורר את הרצון לצאת מהעצבות שכרגע הוא שרויה בה, יש כבר קצת תנועה במחשבה ובלב כי לא טוב לי להיות בעצבות. התנועה של ההרגשה המרירה הזאת מורידה את התחושה לדיבור על המצב שלי, ולאחר מכן לעשייה ממש. ואז עוברים לשמחה שבה ישנה כבר זרימה ורצון להמשיך בשמחה.ימימה זצ"ל אומרת שמחה=שקט. זוהי שמחה אמיתית שאינה תלויה בדבר.

אני זוכר שלפני שהתחלתי את העבודה על עצמי, לפני כל סדנאות הצחוק שלי, הסתובבתי עם פנים של תבע כי חשבתי שרק ככה השם ישמע אותי. וזה פגע בכל: בחברים, במשפחה, בעצמי, בבנות זוג שהיו מקבלות ממני פרצופים כ"כ רציניים עד כדי תחושת אלימות, והיום אני מבין שהשתתפתי בתוכנית מתיחות של עצמי תוכנית שלגמרי האמנתי לכל מה שאני מספר. כן פעם הייתי מסתובב עם פנים של רציני כזה, אז תגיד לי עמי איך חשבת להיות קומיקאי, האמת אם לא בגלל זה אז בזכות זה, כי לפעמים כשאני מגיע לסדנת צחוק, בכדי לעשות לאנשים קצת שמח על הנשמה אני לא בטוח מי בא לעודד את מי. במציאות שלי הם הרבה פעמים עושים לי סדנת צחוק ומצילים אותי מהוד רצינותי…

להרוג את הזמן או שהזמן יהרוג אותנו..

סדנת צחוק מאהבה

המאמר הזה אולי לא ידבר לכולם. המאמר הזה כנראה לא ייגע לאנשים ש24- שעות ביממה עסוקים ולהם ברוך השם אין רגע פנאי של שעמום. רגע פנאי שכ״כ כבר לא פנוי אלא עמוס במחשבות עמוסות של מה היה ומה יהיה.
המאמר הזה מדבר לאותם אנשים שאני חלק מהם שיש להם ימים בשנה שהם לא עושים כלום, והסכנה הגדולה שלהם זה לנסות להעביר את הזמן.
אומרים שכסף בא והולך אבל זמן שהלך מישהו יכול להחזיר?עד עכשיו לפי מה שידוע לי, אין שום אפליקציה שתעצור את הזמן שלפעמים אנחנו מנסים כ״כ להרוג…
אני שחקן. וידוע שבעולם הבמה אין תמיד עבודה. ולנו האומנים יש המון זמן שצריך להרוג, איש איש בדרכו, כל אומן יעשה כן בדרכו האומנותית, וניתן לדמיון כבר לפרט דוגמאות בעצמו…
אני זוכר עצמי בשנים של חוסר עשייה, הייתי ממש מעביר את השבוע בחוסר מעש אמיתי כי הייתי ממתין להופעה שבדרך, לפגישה, לאודישן, לאישה ועוד.. שנים לא הבנתי למה כלום לא קורה. איזה קשה זה להרוג זמן. כולנו פעמים רבות אומרים ׳יאללה איך טס השבוע״, בד״כ זה קורה כשאנחנו עסוקים, אבל אני זוכר תקופה שלא הבנתי למה צריך שבת בכלל, זה היה בשבילי עונש.
עד שיום אחד הבריק לי הברק ושינה את חיי. ״עמי, במקום להרוג את הזמן בשעמום לך תתנדב. במה אתה טוב? בלהצחיק״, אדרבא ואדרבא, וככה לאט לאט התחלתי להתנדב במקומות כאלה ואחרים. ומייד הרגשתי כאילו אותה התנדבות לא עושה טובה לאיש אלא לעצמי אני עושה טובה. הצלתי עצמי מעצמי מלהרוג את עצמי מזמן בזמן. אני יודע להצחיק, אז ככה אני פועל ופעלתי שנים. ועם הזמן ניסים גלויים קרו לי. אומרים שהשם אמר לגבי תרומה וצדקה :״ בחנוני נא בזאת אם לא אפתח את ארובות השמים״ – מדובר על כל אדם אשר ייתן צדקה ולא למטרות רווח, זה לא שעכשיו אני אלך לתרום ואנסה או אמתין שיקרה ל ימשהו טוב. הולך לתת מעצמי בשביל לתת לזולת. עצם הנתינה נותנת לי חזרה. אבל מעבר לכך יש הבטחה בפסוק הזה אם אדם יתרום מעצמו באמת ללא רצון של רווח השם יחזיר לו. על כך אומר השם ״ בחנוני בזאת״. לא, אני לא מסיונר שבא להחזיר משהו פה בתשובה רק מצהיר בזאת שברגע שהפסקתי להרוג את הזמן שלי והתפניתי להתנדבויות – כמו לשים את עצמי רגע בצד, אז קרה לי משהו מופלא. עמי שהיה במרכז של חיי שלעיתים די קרובות אף הפריע לי, שרצה תשובות מדוייקות כל הזמן, פתאום עומד בצד ונותן לעשייה לעשות אותו, לעשות לו זמן אמיתי שכבר לא רוצה להרוג. והתוצאות לא אחרו לבוא.
ברוך השם היום אני מתעסק בסדנאות צחוק שלי. בתיאטרון, בטלווזיה, תודה לאל עסוק יותר מבעבר, אבל גם היום לא שוכח שיש זמן שצריך להרוג אחרת אבל… אחרת!! להרוג בו את האגו שלי, לבטל רגע את עצמי, את הרצון לעשות כסף, לעשות עוד סדנת צחוק עוד הופעה שתביא תשואות, וללכת למקום שאחד יקרא לו ״פרייאר״ ואני קורה לו הצלת חיים!!
אז מי שרוצה וטוב לו להרוג את הזמן שלו, אני האחרון שיפריע לו. אני רק מציע משהו ששינה את חיי…
אנשים טובים איך אומר לכם בנחת שתבינו. פשוט תתנדבו!
ולא צריך כשרון מיוחד. כושר משחק או שירה או ריקוד. איש בהתנדבותו יחיה, ותראו מהר מאוד שבמקום שתרצו להרוג את הזמן – תרצו לחיות אותו יותר, כי גם ככה בסוף הזמן יהרוג את כולנו.
אז תצטרף להתנדבות יא בן אדם….

אם חם אז צוחקים… עם סדנת צחוק.

סדנת צחוק לילדים בחופשת הקיץ

הנה אוגוסט וחחחחחם!!, הילדים תקועים בבית כי בחוץ החום פשוט ממיס. הקייטנות כבר נגמרו. אפילו הבייביסטר שלך עכשיו בחופשה ורק אתם תקועים בבית עם הילדים, יאללה, אז מה עושים???
אז ככה, אפשר לספור את הימים עד שסוף סוף תחל שנת הלימודים אליה כולנו מייחלים ונקבל בחזרה את השקט בבית (באופן יחסי) .
או שאפשר דווקא לנצל את השבועיים הנותרים ולהפוך את הבית למעין ״קייטנת צחוק״ .כן זה נשמע מוזר:
״מה עכשיו קייטנת צחוק?״, ״מאיפה הבאת לי את זה״? שניה, שתו משהו קר ותמשיכו לקרא!!! אפשר כמובן לקחת ת'ילדים לטיול, אבל…להוציא אותם מהבית בחום הזה לרוב תגמר להם הסבלנות וגם לכם!!
אז אולי שישחקו בבית? סבבה…במקרה הטוב הם יריבו מי בטלויזיה מי במחשב ובמקרה הרע הם יריבו ומישהו יהיה או בתוך הטלויזיה או בתוך המחשב.
אני לא בא להיות פה סופר נני. זה לא ההתמחות שלי. אבל בנסיון הלא קטן שיש לי עם ילדים ונוער הדבר שהכי עושה להם את זה. זה לצחוק… והרבה!!!
אז איך צוחקים עם כל החום הזה…
1. סדנת צחוק: אם יש לך סבלנות כנסו לגוגל וחפשו סדנאות צחוק. שם תגלו כמה תרגילי צחוק פשוטים שיגרמו לך ולילדך פשוט להקרע מצחוק בשניות.
אלו יכולים להיות תרגילים לקבוצה דהיינו ילדך וחבריהם, וזה יכול להיות אישי יותר – אתם וילדך בלבד. התרגילים האלה מיידית יגרמו לכם להשתחרר מצחוק ואף להתחבר אחד לשני בצורה הכי טובה שיכולה להיות.
2. מערכונים: כתבי בגוגל תרגילי תיאטרון. שם תמצאי מאות תרגילים שתוכלי לעשות יחד עם ילדך, ולא, את ממש לא צריכה להיות שחקנית מחוננת רק עם רצון קצת להשתטות.
3. במידה וזה גדול עליכם רשמו :״מערכון״, ותצפו באין סוף מערכונים מצחיקים ביוטיוב, זה יספיק לך לחודשים.
חויית הצחוק שלך עם הילדים זו חוויה נדירה במחוזותינו. אין דבר מקרב בין חברים ומשפחה יותר מצחוק.
זו חוויה שנשארת בגוף והולכת איתנו זמן רב לאחר מכן.

לסיכום, ישנם הרבה דרכים להעביר בשמחה את החופש הגדול עם הילדים. זו הזדמנות פז בשבילכם לתת קצת זמן איכות גם לעצמכם בתירוץ של ״קייטנת צחוק״ לילד.
אז מעכשיו זה בידיים שלכם הורים יקרים. אפשר לצחוק,אפשר לבכות, אפשר גם לצרוח שכל העולם ישמע:
״שיגמר כבר החופש הזה״, אבל אפשר גם אחרת, לצחוק בקול רם עם המשפחה ואולי החום שבחוץ יהיה קטן עליכם כי החום מבפנים ינצח אותו.

חופש מצחיק!

נ. ב
אפשר גם להפעיל מזגן, גם זה יעזור לצחוק בכיף עד לסיוט, סליחה, לסיום החופש הגדול

מה מפריע לשמחה? ומה עוזר? ( סדנאות צחוק )

מה יותר קל לשמוח או להיות עצובים? שייקום משהו ויגיד "לי יותר קל לי לצחוק!" או שהוא מואר, או שהוא שקרן!

העצבות היא יותר קלה להשגה. מי שעובר משבר או שפוגעים בו מייד ממלמל: "עזוב אותי, אני רוצה להיות לבד." כי זה כוחה של העצבות, היא מייד מכנסת אותנו פנימה. עכשיו, זה רק אני מול עצמי ושכל העולם יעלם, במצב כזה אנחנו חושבים שככל שאנחנו סגורים יותר, עצובים יותר, כך אנחנו קרובים יותר לעצמינו (יש מצב שזה נכון). אבל השאלה היא כמה זמן? כמה זמן לוקח לנו להתערבב בחממת המסכנות שהיא כל כך נעימה? כבר משהו בכם קופץ: "אני ממש לא מסכן, ואני גם לא מרחם על עצמי!" בסדר, אז אני כן!

כמה זמן אני שוהה שם, בעצבות? האם רק רגעים, ימים, אולי לשנים?

כן, בואו נודה שיותר קל לרחם ולהתקרבן מאשר לצחוק. למה? כי אין שום סיבה כרגע לצחוק, כי יותר קל להיות דרמתיים מאשר פשוט סתם לצחוק, ולא משנה מה אני אגיד: "שדווקא ברגעי משבר יש כוח לצחוק. שצחוק מביא עמו את השמחה ולעומתה העצבות מביאה את ההתכנסות פנימה. גם אם אוסיף ואומר שהשמחה מזמנת פתיחות לב וזריזות, זה לא יעזור. זריזות למה, אתם שואלים? הזריזות לא להיתקע בבאסה ובמחשבות המורידות, אלה להרים את עצמינו על הרגליים וללכת לדבר הבא, במקום לשהות בסגירות ובבידוד (שלעיתים כה מסוכן). אבל כל זה לא ישכנע איש… למה? כי אנחנו רגילים!

כן, גבירותי ורבותי. במשך רוב שנות חיינו, הרגלנו את עצמינו להיות עצובים או כועסים או מדוכאים כי לקחו לי, שתו לי, רימו אותי, בגדו בי, שכחו אותי, ועוד 1000 סיבות נכונות מוצדקות!

אם זה נשמע קצת פלצני, אז אני אפשט את הדברים. בואו נניח שהשמחה משולה לחמצן, שהוא (ברוב המקרים) תמיד קיים. איש לא צריך לעשות דבר כדי שחמצן "יקרה", אבל אפשר תמיד לחסום את דרכי הנשימה שלנו, שהחמצן שמסתובב חופשי לא יכנס פנימה, וכך נפסיק לחיות. אז כך גם השמחה היא שם איתנו מיום שנולדנו, ורק אנחנו אלו שמתנתקים ממנה. אולי בגלל שחינכו אותנו, או אולי בעצם כי אנחנו רוצים בכך

אז מה מפריע לאוויר, סליחה, לשמחה להיות תמיד איתנו?

נכון מאוד – רק אנחנו!

צוחקים כל הדרך למסיבת סיום

שוב בחודש יוני, הידיעות הרגילות הפותחות את החדשות הן – שבני הנוער, יוצאים נגד מבחני הבגרות הקשים הבאים עליהם – ולא לטובה, ביחד עם החום הגדול של תחילת הקיץ.

זה מתחיל כבר מכיתה י' ומסתיים בכיתה י"ב , ים מכינות ובגרויות, והנוער לא מצליח לצאת מזה. הם זועקים למשרד החינוך הצילו אותנו, רחמו עלינו! השאלות מפתיעות, התשובות קשות והציונים – בכי.

כשאני שומע את הנוער, שהם עתיד מדינתנו, מתלוננים גם זועקים : "העם דורש יותר מ-65…" אני שואל את עצמי, האם משרד החינוך הוא הכתובת לקול הזעקה הזו? האם כשיפחיתו לתלמידים את כמות הבגרויות, ואף יתנו מבחנים קלים יותר, זו תביא את הבשורה?? כנראה שכן. אני חושב שאפשר להקל במידה מסוימת על אותם תלמידים יקרים, ולא לגרום להם לסיים את הבגרויות עם הלשון בחוץ רגע לפני שהם מסיימים את הלימודים ו…מתגייסים.

אז מה עוד אפשר לעשות?

זוכר את עצמי בתקופת הבגרויות, כ"כ רציתי להוציא ציון, לפחות שיהיה ציון עובר. העיקר שתהיה לי תעודת בגרות. ימים ולילות מצאתי עצמי סגור בחדר שלי, לא מבלה, לא הולך לסרטים, לא למסעדות, לא לסטנדאפ, לא סדנת צחוק, אפילו לא ערב של צחוקים, משהו בקטנה עם חברים, כלום!!! רק לשבת ולחרוש בבית ידעתי.

היום כשאני כמעט 2 עשורים הרחק מהבגרויות שלי, אני מבין שיש רגע שהמוח כבר לא קולט כלום. נכון שאנחנו רוצים לזכור את כל התאריכים ההיסטוריים, מתי נולד נפוליון מתי מת בן גוריון, אבל המוח כבר גמור. אבל בצעירותי זה ממש לא עניין, לילות שלא ישנתי, ימים שלא אכלתי, רק לסיים עם הבגרויות ולהגיע למסיבות סוף השנה שלי ושל חבריי חלמתי.

היום מבין אל ליבם של התלמידים, מה שאני יודע היום לא ידעתי אז – שאי אפשר ללמוד בכוח. את התקופה הכול כך קשה הזו צריך וגם כדאי להעביר בדרך משוחררת, שמחה יותר, מצחיקה יותר.

ראשית – שווה ללמוד עם חבר או חברה לכיתה שבמקרה גם יודעים את החומר טוב ממני, אבל שיהיו בראש טוב. מותר ואפילו כדאי בין החרישות גם לצחוק מידי פעם. הצחוק הזה ישחרר לכם את המתח בגוף ובמוח.

אותו צחוק יכול לעשות פלאים, אם תיתנו לעצמכם לצחוק אפילו 2 דקות, חמצן חדש יכנס למוח בכמויות. אם נצחק קצת יותר סרוטונין ואנדורפינים ישתחררו ואיתם גם המורל יעלה, מה שיעזור לנו ללמוד ככל הנראה בקלות ובמהירות. כן, יותר נעים ללמוד עם כלי הצחוק, לפעמים אנחנו כ"כ רוצים כבר להבין את הנוסחה של הפרבולה,עד שמתעצבנים "לעזאזל למה זה לא הולך"…אבל זה, ממש כבר לא עוזר! המוח כבר עמוס באינפורמציה שמעורבבת בעצבים. אז קצת שחרור, אחים שלי, אפשר לעזוב את התרגיל המעצבן לכמה רגעים, לשתות משהו, לאכול, לחשוב על משהו מצחיק, זה מאוד יעזור לפתרון.

בכל כיתה, כמו בכיתה שלי, הכיתה התחלקה ל-3, "החנונים" – שלומדים בשעה, אם בכלל את כל החומר לבגרות, "החורשים הסובלים" – שחייבים לחרוש בכדי לעבור ולקבל ציון נורמאלי ולא חשוב שבדרך הם ממש סובלים, ו"החורשים הזורמים" – אלה הם אותם חבר'ה שכל השנה עשו ת'צחוקים בכיתה, ובסוף השנה היו תופסים את הגאונה של הכיתה, ובמקום לבכות עם הבגרויות צחקו כל הדרך למסיבת סיום השנה. הם לא יצאו נגד משרד החינוך, לא נגד המורים, ובעיקר לא נגד המוח שלהם – שכבר לא יכול לסבול עוד דקת לימוד אחת.

ואני, גם אני הייתי מאלה שצחקו כל השנה, אפילו נקרעו מצחוק, אבל עד הבגרויות, כי בסוף השנה, ממש כשכולם היו חיוורים עם קבלת תוצאות המבחנים, חייכתי לעצמי וחשבתי: "מזל שאני רוצה להיות קומיקאי, כי עם הציונים שקבלתי כל מה שאני יכול לעשות היום, זה רק… להצחיק אנשים!"

בהצלחה במבחנים אחים שלי…

כשהיהודים פגשו את הצחוק…

במאמרים הקודמים שלי עסקתי רבות בעניין הצחוק. כמה בריא הוא לנשמה וכמובן לבריאות, ועד כמה צחוק יכול לעזור בהחלמת הגוף ובחיזוק המערכת החיסונית. מחקרים לא מעטים מוכיחים ששעה של צחוק שווה כ300 – 500 קלוריות, אבל האם ידעתם שאבות אבותינו ידעו את הנתונים האלה מקדמת דנא? שכל אלה כבר היו ידועים להם עוד לפני כל המחקרים הרפואיים שהעולם המערבי עשה אודות הצחוק והשלכותיו… מסתבר, שעוד בתקופת המקרא לצחוק הייתה משמעות רבה. זה התחיל משרה אימנו שהייתה בגיל כל כך מופלג, וכששמעה שהיא הולכת להוליד בן זכר צחקה. למרות שצחוקה היה צחוק של פקפוק על דבר אלוהים, סלח לה אלוהים כי אמר שבמצבה (אחרי כל כך

כשהיהודים פגשו את הצחוק - סדנה

הרבה שנים של המתנה), זה טוב לצחוק, וכך גברותיי ורבותיי חבריי היהודים, לתינוק הראשון שנולד קראו יצחק. אז אין פלא שהעם היהודי כל כך הזדהה והתחבר אל הצחוק גם ברגעיו הקשים, והרי ידוע שההומור היהודי תמיד היה משובח, לכן אין מקריות שהיסטוריונים מסבירים שאותו הומור יהודי תרם רבות להישרדותו של העם היהודי בגלות.

טוב, אתם יכולים לקרוא את המאמר הזה ולהרגיש, הנה עוד מאמר מיניי רבים על צחוק, אבל ככל שחקרתי את עניין הצחוק אצל אבותינו, הבנתי שלכוחו של הצחוק בעם היהודי משמעות גם בפיהם של רבני ישראל, החל מרבי נחמן שחקק את המשפט הידוע: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"… (וזה למרות שלא תמיד אנו מצליחים ליישם את המשפט הכל כך חכם הזה, בכל זאת יוצא לנו לפזם אותו מידי פעם בחתונות..ולא, זה לא אייל גולן כתב את המילים כפי שציינו בפניי נשים בסדנאות הצחוק), וכלה ברבי מליובביץ' שלקח את המשפט מההלכה: "שמחה פורצת גדר.." שמשמעו שלפעמים גם אם חסר לאדם ילדים, פרנסה, או בריאות, אם ישמח בחלקו, השמחה של אותו אדם תפרוץ כל גדר של מגבלה ותגרום לבורא עולם לשנות את גורלו.

כדי להמחיש אספר סיפור של רבי נחמן ששמעתי לא מזמן על אותם שני אחים, רבי זושה ורבי אלימלך, שהיו רבנים גדולים ומוכרים ברוסיה שלפניי 300 שנה. מסופר שהיו עוברים בין כפר לכפר ועל מנת שלא יזהו אותם היו מתחפשים לשני קבצנים, ובלילות אחרי שכולם עזבו את בית המדרש היו ממשיכים ללמוד עד הבוקר. לילה אחד עבר שוטר רוסי וראה אור, כשנכנס פנימה גילה את שני האחים שהיו לבושים כקבצנים ומכיוון שלא הראו לו שום מסמך מזהה החליט להשליך אותם לתא מעצר עם 30 שוטים. פניו של רבי אלימלך נעצבו, ושאל אותו אחיו למה זה עצוב אתה?, אמר לו רבי אלימלך: תראה, בתא שלנו ישנו דלי שבו עושים צרכים, אבל כשדלי כזה נמצא לידינו, לא נוכל להתפלל, והרי התפילה, זה רצון האל, לכן עצוב אני שלא נצליח לעשות כרצונו. ענה לו רבי זושה: הרי עצם זה שאנחנו פה זה רצון האל, משמע אתה כבר מקיים את רצונו… וכך היו שמחים שני האחים והחלו לפזם לעצמם שיר, ואט אט החלו מוחאים כפיים, וכמו שקורה לחסידים שמחים – החלו לרקוד ולהדביק את כל 30 השוטים שאיתם. ראו השומרים את השמחה ונדבקו בה גם הם. כשהגיע מנהל הכלא לבדוק מה פשר השמחה אמרו לו השומרים, החסידים הצביעו על הדלי ולפתע החלו לרקוד, אמר המנהל: דלי אצלי בתא המעצר??? לא יקום ולא יהיה!! תוציאו אותו מייד!! לאחר שהוציאו את הדלי מהתא החלו צמד האחים לשוב ולהתפלל בשמחה…

בואו נסתכל על חיינו, ונבדוק כמה פעמים כשלא קבלנו את מה שרצינו, נעצבנו,כעסנו? כמו חושבים שמישהו יראה אותנו ומייד ירחם עלינו…וגם לאלה שלא ממש מאמינים בכוחו של השם, אף אחד לא ממש שמח לראות אף אחד מסתובב עם פרצוף ט' באב. לא החברה, לא המשפחה ובטח לא אתה…כי למרות שהחיים מזמנים לנו אין ספור תירוצים להיות עצובים, עצבניים, או כועסים ניתנה בידינו הבחירה או כפי שאמרה הצדיקה ימימה אביטל: "והמחליט לשמוח ישמח" – משמע, ההחלטה על השמחה היא בידיים שלנו ורק אנחנו נמנע זאת מאיתנו. כי מה שמכעיס אותי, את זולתי זה מצחיק. ומה שמפחיד את זולתי, אותי זה משאיר אדיש. כלומר, שכל עצב או שמחה הם עניין סובייקטיבי!.

עכשיו נותר לי רק לבחור – האם להמשיך את דרך אבותיי, להיעזר בהומור היהודי ,להאמין למחקרים, למאמרים, לרופאים ולצדיקים שמוכיחים לי את סגולותיו של הצחוק? או, בעצם להמשיך להיות סקפטי ולהאמין רק לעצמי? כי אז באמת אמצא מספיק סיבות למה לא להקשיב להיסטוריה של הצחוק, ולטפח לעצמי עתיד של העצב…

קומיקאים תמיד צוחקים?? שלא יעבדו עליכם!

סדנאות צחוק וסטנדאפ

credit :G0SUB CC BY-SA 2.0

היום, בעידן הסטנדאפ ותוכניות הבידור, שואלים אותי לא פעם אנשים: "תגיד, איך אתה כל כך שמח?" או "וואלה, נולדת עם זה אה, הלוואי עליי!" או המשפט הכי נדוש: " אחי, מה לקחת לפני שבאת, אני רוצה גם", ואני בחיוך עונה "חחח, זה טבעי…" ובתוכי ממלמל, הייתי מת!

גבירותי ורבותי קהל נכבד, נא לכבות טלפונים וסמארטפונים ולצאת מהסרט שאתם חיים בו. הקומיקאים לא תמיד שמחים ורובם אף ההפך מזה. כן, אני יודע, בטלוויזיה הכול מצטלם מדהים, ועל הבמה האלתורים נשלפים וגם בחיים, החברים תמיד יצחקו מכל רבע שטות שאגיד. אבל האם אלה שמצחיקים אתכם באמת צוחקים בעצמם?

כדי למחיש לכם את מה שאני רוצה להגיד, אספר סיפור קצר:

פעם בכפר נידח חי בנאדם שרוב הזמן היה עצוב. אחרי שהחליט לעשות סוף סוף משהו עם חייו, לקח את עצמו אל חכם הכפר וסיפר לו שחייו קשים עליו, שהוא כל הזמן בעצבות  ובדאגות, ולא מוצא רגע דל של שמחה. חייך אליו החכם ואמר לו: "יקירי, בכפר השכן ישנו ליצן ששמו הולך לפניו, לך אליו, הוא ילמד אותך איך להיות שמח. הליצן הזה כבר הציל רבבות של אנשים! תישאר אצלו 60 יום ולילה ואז כשתחזור לכאן, תהיה אדם חדש, חייך ישתנו ללא הכר." מסתכל אותו אדם אל החכם ואומר: "אדוני החכם, זה אני אותו הליצן…"

היום עם כל הסטנדאפ, הישרדות, האח הגדול ושאר תכניות הריאלטי, לפעמים אנחנו מפנטזים להיות במקום אחר לכמה ימים, שרק ייקחו אותנו מחיינו המשמימים וישימו אותנו אי שם באור הזרקורים, היכן שהחיים שמחים.

לצערי אין מקום כזה, ורובנו יודעים זאת, כי בסופו של דבר הכול מתחיל ונגמר בנו, באורח חיינו ובבחירות שלנו.

השאלה היא כמה באמת אנחנו רוצים לשנות ולהשתנות, או שמה יותר קל לנו רק לפנטז על אושרם של אחרים. דווקא היום, בעידן הניו אייג', יש הרבה דרכים לשנות את תפישת חיינו ע"י סדנאות תודעה, סדנאות צחוק, קואוצ'רים או מפגשי העשרה למיניהם. כי החיים זה לא הוקוס פוקוס, בכל רגע אדם צריך לעבוד על עצמו בדיוק כמו אותו סטנדאפיסט שעובד בלי סוף על כל בדיחה שלו.

תמיד נמצא סיבה להיות עצובים או דואגים כי ככה כולנו בנויים. כבר נאמר "מעפר באת ולעפר תשוב", זה טבע האדם, לרדת למטה. השאלה היא כיצד משנים זאת, כיצד הופכים את הימים שבין "עפר לעפר" לימים של שמחה ורוממות רוח. תפקידנו לעבוד על כך כל הזמן כי שמחה לא עוברת בירושה או בתורשה, וזה בהחלט עניין של עבודה פנימית שפירותיה הם שמחה שלא תלויה בדבר, לא בכסף לא במעמד ואפילו לא בבריאות.

אם אשאל אתכם מה הדבר הכי חשוב בחיים, מה תענו? בריאות כמובן! ואני אומר שמחה! כי אפשר להיות חולה ושמח, אבל גרוע מזה זה להיות בריא ועצוב.

אז בפעם הבאה שתפנטזו להיות משהו או מישהו אחר תחשבו שוב, כי לעולם אינכם יודעים באיזה סרט אותו "מישהו" חי.

לצחוק או לבכות, זאת השאלה!

מה אתה עושה שאתה עצוב? איך אתה פועל שנפלה עליך הבאסה או הכעס או הדיכאון רחמנא ליצלן?

אחת הדרכים הן להסתגר בחדר מפני העולם, להתקרבן ולהגיד "וואלה, זה לא היום שלי!"

אומר רבי נחמן שלעיתים בחיינו נופלות עלינו צרות שלא נדע, ולנו אין שום שליטה בנעשה. כן, זה המצב! אתה יכול לכעוס,לצעוק,לפחד, אבל המצב הוא כפי שהוא. לפעמים, אתה לא יכול לעשות דבר כדי לשנות את המצב הנתון. אבל, אומר הרבי, אתה יכול לעשות דבר אחד: לצחוק! למה לצחוק? איך לצחוק? הרי קיבלתי עכשיו כאפה מהחיים, איך זה ייתכן?

מסביר הרבי שכשאנחנו בבעיה, ואין מה לעשות, צריך וכדאי לצחוק. הצחוק באופן מייד נותן לנו פרספקטיבה – קצת לצאת מעצמינו ולהסתכל על הכל מנקודת מבט חיצונית. הרי אנחנו עסוקים במחשבות על איך יכולנו לפתור או בכלל לא להיכנס לבעיה אליה נקלענו, ואז אנחנו נכנסים עוד יותר לסרטים ולמחשבות קשות. לכן, רק ע"י שמחה נוכל לעצור את הלופ הזה.

ואם לא בא לי לצחוק? אז כדאי לצחוק בלי שיבוא לי! ממש להכריח את עצמי לצחוק, כי כשאנחנו עצובים או מדוכאים אי אפשר לחשוב בצורה הגיונית. מייד אנחנו הופכים את המצב משחור, לשחור כהה, ורק הצחוק יכול להציל את עצמינו מעצמינו. כן, למרות שזה לא קל, כדאי מאוד לצחוק על המצב, לצחוק על עצמינו!

חשוב לציין: אין פה עניין לנצח את המציאות. אם עצובים, אז עצובים; אם כועסים, אז כועסים; אך יחד עם זאת, יש לצחוק! רבי נחמן אומר שרק הצחוק יכול להאכיל את העצבות, את הפחד, את הכעס וכו', לעומת העצבות אשר משתלטת ומורידה אותך למטה. צחק על עצמך כשאתה בבאסה, כשאתה כועס, וגם כשאתה בוכה! אומר הבעש"ט שחסיד אמיתי הוא כמו תינוק שיכול לבכות ולצחוק באותו זמן.

אז אם לפעמים החיים מזמנים לנו מיני "הפתעות", רגע לפני שתמלא את הכרית בימים שלמים של דמעות, תמיד תדע שבידך הבחירה: לבכות ולצחוק זאת התשובה!

אנשים בסדנת צחוק

מה מצחיק יותר, ערב סטנדאפ או סדנת צחוק?

חלק גדול מחיי אני חי דרך ההומור, אך כשזה הופך למקצוע שלך, כשאנשים מגיעים למופע סטנדאפ ומשלמים על מנת שתצחיק אותם, זה כבר סרט אחר לגמרי. אם לא תצליח להפיל אותם מהכסא, במקרה הטוב לא תקבל מחיאות כפיים, ובמקרה הפחות טוב, יחכו לך ליד האוטו :-). בנאדם לא רק שילם על כרטיס כדי לראות אותך, הוא גם לקח בייבי סיטר, פינה זמן, ואתה גרמת לו "לא לצחוק"…

למרות שלעיתים נראה שצחוק הינו דבר שהוא "על הדרך", שהוא ספונטאני, בקטנה, מסתבר שזה אחד הדברים הקשים ביותר ליצור. צחוק, צחוק, אבל זו עבודה רצינית! מדובר בשעות, ימים ואפילו שנים עד שבונים מופע מצחיק וגם אחר כך, אף אחד לא ערב לכך שכל סוגי הקהל יצחקו…

אבל האם ערב של סטנדאפ ראוי, טוב יותר מסדנת צחוק?

ברור שכל ערב והמטרה שלו. ישנם סטנדאפיסטים שיגרמו לך לשפוך את הטחול החוצה מרוב צחוק, ויש כאלה… שפחות. אבל יש דבר אחד שאין עליו עוררין: כשסטנדאפיסט מגיע לחברה פרטית למופע, מה שהכי יצחיק אלו הדברים הקטנים שקשורים לאותה חברה, כי אין מה לעשות, אנשים אוהבים שצוחקים על הדברים שהם מכירים.

באופן אישי, יש משהו מנצח בסדנאות הצחוק, כי בשלב האחרון והעיקרי של הסדנא, אני מתחיל עם משחקי התיאטרון, בהם אני גורם לקהל עצמו להיות הכוכב, להיות הסטנדאפיסט ושום דבר לא יכול על זה. המערכונים הופכים להיות אישיים, כשרק מי שנמצא באותו מפגש מבין. אם לרגע יכנס לחדר אדם זר, אין סיכוי שיבין למה כל כך הרבה אנשים צוחקים יחד, כי כשאנו צוחקים על נורמות או דרכי התנהגות מסויימות של החברה או מקום העבודה שלנו, זה שווה כל בדיחה או מערכון אחר שאעשה על הבמה או בטלוויזיה.

כשאתה צוחק על משהו קרוב לך, החוויה ואפקט הצחוק ממשיכים איתנו הרבה מעבר לאחר שסדנת הצחוק נגמרת…

החיים כליסינג תפעולי – פוסט אורח של אברי גלעד

פעם, לפני המהפכה הרוחנית בעולם הרכב, או שהיית קונה אוטו, ואז בד"כ שומר עליו כבבת עינך, זה אוטו "שלך", הוא מגדיר אותך ואתה מגדיר אותו, כל שריטה בו – שריטה בנשמתך, או שהיית שוכר אוטו, ואז, בד"כ , נוהג בו כאילו אין מחר ואין קלאץ', משתמש בו כרכב אמפיבי- רב שימושי-חד פעמי למרות שכולה סוברו, לא שלי, לא אחריותי, מבחינתי, אצלי זאת תחנתו האחרונה כאוטו, גם אם חדש.

באה מהפכת הליסינג ושינתה את כל זה. פתאום האוטו הוא "נרכש כשייך". שלי ולא שלי. כ-שייך אבל לא שייך. זה שלי, לזמן מסויים, אבל אחר כך ממשיך את חייו בלעדיי. זה כאילו רק שיטת מימון שונה, אבל זה הרבה יותר מזה, זאת הסתננות של עיקרון רוחני חשוב אל תוך החיים הגשמיים, ויש ללמוד ממנו הרבה, אולי הכל.

מה אוהב הבנאדם בחייו? את הילדים שלו, את בת הזוג שלו, את הבית שלו, את האוטו שלו, את החיים שלו. אוהב במובן קשור, משייך, מגדיר. האם אנו מוכנים לקבל שכל הדברים האלה הם לא באמת שלנו, אלא בליסינג? האם אנו מוכנים להבין שכל הדברים האלה הם שלנו רק להוספה ולהעברה, שאנחנו רק תחנה בחיים שלהם והאחריות על טיב התחנה, אם לצמיחה או לקמילה כולה עלינו? האם אנחנו מוכנים לקבל את הקביעה כי השימוש במילה "שלי" הוא שימוש הסכמי בלבד, כדי לפשט את השיח האנושי אבל זה לא באמת שלי? ואם זה לא באמת שלי, אלא בליסינג, מה זה אומר לגבי היחס שלי (שגם הוא בליסינג, אולי אפילו רק בהשכרה) לגבי כל "שלי" שכזה?

הבת שלי. המתנה שלי, פותחת הלב הקטנה שלי, הנס שלי. מה, היא לא שלי? לא . היא לא שלי. זה קשה לכתוב את זה, אבל גם משחרר מאד. היא לא שלי, ולא בגלל חשד שגבר אחר בחש בקערה . היא לא שלי לא בגלל שהיא יותר שלה, של עצמה. היא גם לא שלה. תיכף נגיע לזה. היא לא שלי כי כלום לא שלי. יש לי עליה אחריות מסויימת כרגע, והיא משתנה כל יום עם צמיחתה, ויש לי ממנה הרבה נחת, ולפעמים גם קורטוב של כעס, אבל העניין האמיתי הוא שהיא באמת לא שלי. היא רק להוספה ולהעברה. להוספת טוב מטוב אשר בי, ולהעברה בחזרה למרחב הבלתי משייך, לאינסוף הבלתי מגדיר, ממנו באה ושם מהותית תמיד נמצאת, בחלקיות. בחלקיות האחרת תמיד משוייכת לי, לאמא שלה, לבעלה לימים, לכל אדם שיכנס לחייה. אבל זה רק בליסינג. הבעלות נשארת של החברה הגדולה, "אינסוף ליסינג בע"מ" שכל העניינים שייכים לה, ולמעשה לא שייכים.

אז מה שלי ? החיים שלי, שלי? איפה. החיים גם לא שלי. זה בליסינג. כמה שיותר מחשיב את החיים כשלי, כשייכים לי ולא ניתנים לי לפרק זמן, אני מסתבך. אני חי בפחד תמידי מהמוות, שיקח ממני את מה ששייך לי. החיים לא שייכים לי, אני רק תחנה בדרכם הנצחית, הם עוברים דרכי וממשיכים הלאה. זה הכל. אז מה , החיים האלה זה מקרה ? זה בשכירות? גם לא, אני לא יכול להתחרע עליהם בלי חשבון. הפקיד בחברה יקח לי אותם, לא בהכרח בגשמי, אלא ביכולת שלי לחיות אותם כפי שאמור לחיות, להפיק מהם את מה שיש להפיק, להיות נוכח בחיי.

אז מה כן שלי ? הדבר היחידי שיכול להיות שלי הוא הרגע שבו אני נוכח. זה שלי. ברגע שבו אני נוכח, לא משייט בעולמות דמיוניים, בזמנים אחרים, בשיוכים ובהשוואות ובהגדרות, ברגע הזה החיים הם שלי, והילדה שלי היא שלי, ואני שלי, וכל העולם שלי ובשבילי. וזה לשניה אחת, שניה שבה אני מוסיף ומעביר. ברגע הבא, שבו אני מדמיין שבגלל הרגע הקודם הכל שלי, ברגע הבא כלום לא שלי, אני לא מוסיף, ואין מה להעביר, והכל דמיונות של רכוש ושייכות. יש שיר של סטינג, "אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי". עכשיו אני מבין את השורה היפה הזאת. שחרר אותו, אותך לחופשי מסבך השיוכים, הבעלויות הצולבות, הדרישות וההשלכות. ראה אותו כפי שהוא , בליסינג, בעלות חלקית שחוקיותה פשוטה. כשמבין שאין בעלות אז יש, כשחושב שיש בעלות, אין קשר למציאות ויש רק אחיזה בדמיון ובאומללות.

לך תיישם את זה עכשיו………

עברי גלעד מתארח בקוקיה סדנת צחוק

lloydi CC BY-NC-SA

בדרך אל האושר… (שלי)

זהו החלטתי, מעכשיו אני יוצא לעולם עם רשימה מדויקת לחיים שלי, רשימה שבה אציין מה אני רוצה מעצמי, למה באתי לפה ואיך אהפוך עצמי  לשמח ומאושר, כי כמו שלימדוני חכמים ממני, "אין דבר העומד בפני הרצון".  מה לא?

ובכן, גברותי ורבותי ואלוהי שבשמיים, להלן הרשימה שתהפוך אותי למאושר ושמח.

(please, לא רוצה יותר. מבטיח שאח"כ כבר לא אבקש כלום רק את זה):

  • בשנה הקרובה סוף סוף אמצא עבודה עם משכורת כבדה.
  • בשנה הקרובה אפגוש את אשת חיי שתהיה  אם ילדי.
  • אקנה לעצמי דירת צעירים (שיהיה לאישה נוח עם שלושת הילדים).
  • אקנה גם מכונית קטנה וחסכונית, כי נמאס לי מתחבורה ציבורית.
  • אלך מדי פעם לפסיכולוג או גרפולוג או פרוקטולוג, (או סתם לאיזה סדנת צחוק..בשביל הצחוק) למה? שלא תהיה טעות כי העיקר הבריאות!!

ואז, אחרי שאצליח למלא את רשימת רצונותיי, סוף סוף בזכות השם יתברך וכל הצדיקים,

אהיה שמייח  ו מ א ו ש ר!

כן, זה אולי נשמע לכם קצת מגוחך, אבל באמת האמנתי בזה, וזה היה לא מזמן, שאם אמלא את רשימת שאיפותיי ולוא דווקא ב"צעצועים" שרוצה שיהיו לי,  אלא גם ברמה ההישגית של מעמד, מקום עבודה וכו', רק אז אהיה מאושר כי הנה הגשמתי את עצמי!

אבל מה באמת יעשה אותי מאושר? האם הבית שאקנה? או אולי זו תהיה האישה שתבוא ותיתן לי את כרטיס הכניסה לאושר האין סופי?  יש משפט שאומר "ניסיון העושר קשה מניסיון העוני". כן, גם אני לא הבנתי אותו בהתחלה (וגם היום לא), משמעו שלעיתים בחיים לעשיר יש "ניסיון" גדול יותר מעני, למה? כי אם הוא נופל חס וחלילה אז הכאפה שהוא יקבל תהיה גדולה וכואבת מזה שאין לא כבר מה להפסיד… וככל שיש לך יותר, יש  לך סיכוי ליהנות יותר! אבל בשנייה אחת של "היפכה" גם יכול לסבול הרבה יותר!

טוב, נראה שבאתי לדכא אתכם? אבל להפך, תוך כדי כתיבה אני מבין שרשימת האושר והשמחה שלי שווה לכלום בעצם, כי האושר והשמחה לא תלויים בדבר!  השמחה האמיתית היא מעל כל רצון או מטרה חומרית.

לא מזמן שמעתי על אלופה בעלת מדלית זהב שסיפרה שכ"כ הרבה שנים התאמנה לאולימפיאדה ושנייה, ואחרי שזכתה במדליה נפלה עלייה באסה, "יופי, השגתי את המטרה שהצבתי לעצמי, ומה עכשיו??" וזה בדיוק ככה, לא משנה מה נציב לעצמנו, ברגע שנשיג אותו כבר נרצה משהו אחר, כי הדבר היחידי שיכול לגרום לנו לשמחה ולצחוק (מלבד מופע סטאנד אפ או סדנת צחוק) זאת אותה שמחת הלב, ככה סתם ללא סיבה בתחפושת של כסף או מעמד!

לסיכומה של חפירה רק אומר: שלשמחה הפנימית שלנו אין צורך בשום דבר. היא שם, והיא תמיד הייתה מיום שנולדנו. זה רק אנחנו עם כל מיני רשימות שהמצאנו,שהגדרנו לעצמנו, והן אלה שגרמו לנו להסתתר, כי אם יש לי את עצמי באמת אז כבר כלום לא באמת חסר לי .

איזו הקלה. אני לא רוצה דבר?!  רוצה רק להיות שמח ומאושר ללא תלות בדבר!!!

טוב, בסדר, אם אפשר אז רק אוטו קטן… :-)

 

צוחקים בסדנאות צחוק

למידע נוסף על סדנת צחוק היכנסו>>

אני? חוג בית?

את סדנאות הצחוק שלי כבר עשיתי בכל צורה אפשרית. ילדים, הורים, ילדים והורים ,מורים, גברים, נשים וטף…

ברוב המקרים ישנם כ- 25-60 איש, שזה די כיף!

שואלים למה?

כי כשיש קהל בסדנת צחוק, לצחוק יש יותר כוח. גם אם לא בא לך לצחוק, זה מדבק.

אפילו אם תבוא במצב רוח ירוד לא תוכל להחזיק מעמד מול פרצי הצחוק המתגברים.

אבל מה קורה שמזמנים אותי לערב של חברה שרוצה לגבש את עובדיה?

אני מגיע!

אבל אתמול הגעתי לחצר של בית, שם חיכו לי לא יותר מתריסר אנשים… לפתע הבנתי שהוזמנתי לחוג בית!

אני? חוג בית?? הרי אני רגיל לסדנת צחוק עם קהל גדול, לא לערב פרטני. כל כך מעט אנשים? איך הם הגיעו, על קורקינט?!

אבל כמובן, אם אני כבר פה, אז צריכים להתחיל, ואני רוצה להגיד עם יד על הלב – נהניתי!

כן, יש משהו אפילו במפגשים האינטימיים האלה שעושה לי את זה…

כי לצחוק אין חוקים. כשזה מצחיק, זה מצחיק! אם זה מול 500 איש או סתם 3 אנשים שנקרעים איתך בחדר רגע לפני שנרדמים…

אז אם ישאלו אותי אם אני עושה חוגי בית, אני אומר: אני? חוג בית?? וודאי שכן!!"

תודה לכם עובדי חברת מחלבות גד על ערב מהנה במיוחד…

עמי אנידג'ר

להצחיק אנשי היי-טק? זה סטרטאפ!

אחד המפגשים הכי מרתקים שהיו לי לאחרונה נערך בחברת מחשבים, שאני מעדיף  לשמרה בעילום שם. הגעתי לחברה השוכנת אי שם בין נתניה לתל – אביב, וכשמנהלת המשרד קיבלה אותי בסבר פנים רציניות, שאלתי, "מה קרה? משהו נפטר אצלכם? אבוא בפעם אחרת!"

"לא, אני סתם שמחה לראות אותך." ענתה לי חמורת הסבר. מסתבר שיש מקומות עבודה בהם פרצוף פוקר שלא מביע שום קמט של רגש הוא סימן לשליטה, או מעמד, או סוג של "חארטה" כלשהי.

בעודי פוסע במסדרונות החברה שאווירת החיים באבו כביר תוססת ממנה.. הבחורה לחשה לי, "שמע, הבוס שלי שמע שהבאתי סדנת צחוק, והוא כמעט הרג אותי. אתה חייב להצחיק פה את החבר'ה! אחרת אני לא יודעת מה יהיה  איתי…"

טוב, אלה הם רצף המילים שאני הכי אוהב "חייב, ולהצחיק".

אחרי "מצעד החיים" שבו ראיתי את כל תמונות חיי חולפות בראשי, הגענו לחדר הכנסים שלהם. הבחורה הציגה לי את המנהל. "שלום, שמי עמי," הצגתי את עצמי, בעודי שולח יד ללחיצה. "נעים מאוד" אמר האיש בלי ללחוץ, בלי לקרוץ, ומצידו שאקפוץ. בליבי שמעתי את האונה הימנית לוחשת לשמאלית: "אכלנו אותה!" כמובן שהייתי חייב להפגין  מקצועיות; אין פה מקום לוויתורים! שתיתי מים, ועוד מים, ואז הגיעו להם כל העובדים מכל המחלקות. רגע לפני שקיבלתי את האחריות לעשות מצחיק לכ- 40 חבר'ה, המנהל "הזורם" פתח את ההתכנסות, ואמר: "טוב, סיימנו רבעון בצורה רווחית, יש לנו מצגת להראות לכם, אבל לפני הכול הביאו לפה מישהו שרוצה לעשות איתכם משהו…" מישהו, אה? באמת תודה

כשהתחלתי את סדנת הצחוק, בהחלט הבנתי שיש אלוהים! תוך 5 דקות, החברה התחילו להגיב בצורה על טבעית. הם התחילו לחייך! אחרי 10 דקות, לא תאמינו, הם צחקו! אולי תחשבו שאני שקרן, או מגזימן, או בליין (זה לא קשור), לאט ובהדרגה החברה' המעונבים ממש נקרעו. איך? אולי קרה נס, אולי ירד מלאך או שרף מהשמיים? זה קרה קודם כל מכיוון שלקחתי כ"קורבן  לצחוק" את אותו מנהל שאפילו לא אמר לי שלום, ובדרכי שלי גרמתי לו לעשות את הדבר שאינו נוהג לעשות: לחייך ולצחוק. כשהבוס "נפל", העובדים שלו כבר היו משחק ילדים…

כן, זה קרה לי גם בחברת היי-טק, בחברה עם עניבות ונימוסין. גם הם שכחו מעצמם לשעה קלה, ועשו במשרד שכונה!

בדרך חזרה לתל אביב חייכתי לעצמי. זה היה בשבילי סוג של  ניצחון קטן, כי באותו יום, עם אותם חברה מקסימים הבנתי שאם הם, שהדבר הכי חזק שיש להם זה הרצינות והקשיחות, ושמבחוץ נראים נוקשים כמו מארז מתכתי של מחשב, אם הם רגישים מבפנים, ולמרות הפוזה הרצינית הזו,  יכולים לצחוק – אז בטוח שגם אתם תצליחו. לשעה קלה לנצח את מחלת הרצינות שתוקפת רבים במחוזותינו.

אני רק אבקש ואומר: אל תלעגו להם! ומה אם הייתם כמותם?

חושבים שגם אתם רציניים מידי? כנסו לפוסט הבא, שם ננסה להבין את מקור הרצינות, למה צריך אותה בכלל, ואיך נפטרים ממנה…