כשהיהודים פגשו את הצחוק…

במאמרים הקודמים שלי עסקתי רבות בעניין הצחוק. כמה בריא הוא לנשמה וכמובן לבריאות, ועד כמה צחוק יכול לעזור בהחלמת הגוף ובחיזוק המערכת החיסונית. מחקרים לא מעטים מוכיחים ששעה של צחוק שווה כ300 – 500 קלוריות, אבל האם ידעתם שאבות אבותינו ידעו את הנתונים האלה מקדמת דנא? שכל אלה כבר היו ידועים להם עוד לפני כל המחקרים הרפואיים שהעולם המערבי עשה אודות הצחוק והשלכותיו… מסתבר, שעוד בתקופת המקרא לצחוק הייתה משמעות רבה. זה התחיל משרה אימנו שהייתה בגיל כל כך מופלג, וכששמעה שהיא הולכת להוליד בן זכר צחקה. למרות שצחוקה היה צחוק של פקפוק על דבר אלוהים, סלח לה אלוהים כי אמר שבמצבה (אחרי כל כך

כשהיהודים פגשו את הצחוק - סדנה

הרבה שנים של המתנה), זה טוב לצחוק, וכך גברותיי ורבותיי חבריי היהודים, לתינוק הראשון שנולד קראו יצחק. אז אין פלא שהעם היהודי כל כך הזדהה והתחבר אל הצחוק גם ברגעיו הקשים, והרי ידוע שההומור היהודי תמיד היה משובח, לכן אין מקריות שהיסטוריונים מסבירים שאותו הומור יהודי תרם רבות להישרדותו של העם היהודי בגלות.

טוב, אתם יכולים לקרוא את המאמר הזה ולהרגיש, הנה עוד מאמר מיניי רבים על צחוק, אבל ככל שחקרתי את עניין הצחוק אצל אבותינו, הבנתי שלכוחו של הצחוק בעם היהודי משמעות גם בפיהם של רבני ישראל, החל מרבי נחמן שחקק את המשפט הידוע: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"… (וזה למרות שלא תמיד אנו מצליחים ליישם את המשפט הכל כך חכם הזה, בכל זאת יוצא לנו לפזם אותו מידי פעם בחתונות..ולא, זה לא אייל גולן כתב את המילים כפי שציינו בפניי נשים בסדנאות הצחוק), וכלה ברבי מליובביץ' שלקח את המשפט מההלכה: "שמחה פורצת גדר.." שמשמעו שלפעמים גם אם חסר לאדם ילדים, פרנסה, או בריאות, אם ישמח בחלקו, השמחה של אותו אדם תפרוץ כל גדר של מגבלה ותגרום לבורא עולם לשנות את גורלו.

כדי להמחיש אספר סיפור של רבי נחמן ששמעתי לא מזמן על אותם שני אחים, רבי זושה ורבי אלימלך, שהיו רבנים גדולים ומוכרים ברוסיה שלפניי 300 שנה. מסופר שהיו עוברים בין כפר לכפר ועל מנת שלא יזהו אותם היו מתחפשים לשני קבצנים, ובלילות אחרי שכולם עזבו את בית המדרש היו ממשיכים ללמוד עד הבוקר. לילה אחד עבר שוטר רוסי וראה אור, כשנכנס פנימה גילה את שני האחים שהיו לבושים כקבצנים ומכיוון שלא הראו לו שום מסמך מזהה החליט להשליך אותם לתא מעצר עם 30 שוטים. פניו של רבי אלימלך נעצבו, ושאל אותו אחיו למה זה עצוב אתה?, אמר לו רבי אלימלך: תראה, בתא שלנו ישנו דלי שבו עושים צרכים, אבל כשדלי כזה נמצא לידינו, לא נוכל להתפלל, והרי התפילה, זה רצון האל, לכן עצוב אני שלא נצליח לעשות כרצונו. ענה לו רבי זושה: הרי עצם זה שאנחנו פה זה רצון האל, משמע אתה כבר מקיים את רצונו… וכך היו שמחים שני האחים והחלו לפזם לעצמם שיר, ואט אט החלו מוחאים כפיים, וכמו שקורה לחסידים שמחים – החלו לרקוד ולהדביק את כל 30 השוטים שאיתם. ראו השומרים את השמחה ונדבקו בה גם הם. כשהגיע מנהל הכלא לבדוק מה פשר השמחה אמרו לו השומרים, החסידים הצביעו על הדלי ולפתע החלו לרקוד, אמר המנהל: דלי אצלי בתא המעצר??? לא יקום ולא יהיה!! תוציאו אותו מייד!! לאחר שהוציאו את הדלי מהתא החלו צמד האחים לשוב ולהתפלל בשמחה…

בואו נסתכל על חיינו, ונבדוק כמה פעמים כשלא קבלנו את מה שרצינו, נעצבנו,כעסנו? כמו חושבים שמישהו יראה אותנו ומייד ירחם עלינו…וגם לאלה שלא ממש מאמינים בכוחו של השם, אף אחד לא ממש שמח לראות אף אחד מסתובב עם פרצוף ט' באב. לא החברה, לא המשפחה ובטח לא אתה…כי למרות שהחיים מזמנים לנו אין ספור תירוצים להיות עצובים, עצבניים, או כועסים ניתנה בידינו הבחירה או כפי שאמרה הצדיקה ימימה אביטל: "והמחליט לשמוח ישמח" – משמע, ההחלטה על השמחה היא בידיים שלנו ורק אנחנו נמנע זאת מאיתנו. כי מה שמכעיס אותי, את זולתי זה מצחיק. ומה שמפחיד את זולתי, אותי זה משאיר אדיש. כלומר, שכל עצב או שמחה הם עניין סובייקטיבי!.

עכשיו נותר לי רק לבחור – האם להמשיך את דרך אבותיי, להיעזר בהומור היהודי ,להאמין למחקרים, למאמרים, לרופאים ולצדיקים שמוכיחים לי את סגולותיו של הצחוק? או, בעצם להמשיך להיות סקפטי ולהאמין רק לעצמי? כי אז באמת אמצא מספיק סיבות למה לא להקשיב להיסטוריה של הצחוק, ולטפח לעצמי עתיד של העצב…