קוקיה סדנאות צחוק : "אוחז מפחד" – הסרט שאני חיי בו

אני רוצה להיות בריא, רוצה לפרנס, רוצה זוגיות טובה, רוצה לזרום, לחייך, להגשים את עצמי, לחלום ולטעות אבל הכי הרבה רוצה לאהוב את עצמי. כל זה, כנראה רק חלק מהרשימה של "התסריט" שלי להיות מאושר או… חרד. בכל פעם שאחד הדברים עומד בסכנת וודאות אני מוצא את עצמי בפחד כשהפרנסה, הבריאות, ההצלחה עומדים בראש הרשימה. בכל פעם שאוחז בחיים, אז כשיש "חשש" לחיים נאחז בפחד שהופך להיות חרדה ממש סרט איימה, ולא מרפה, בכל פעם שנמצא באין ודאות בחיי, מייד מנסה להפוך את הכל לוודאי ואז נשאר תקוע. ז"א, שרק כשנמצא בעשייה אז נמצא במצב של מקשיב מבין ועונה אז אין פחדים כי יש התמקדות בחיים שלי, הרצון דווקא לשקט ומנוחה מוציאים אותנו מהמקום הטוב אליו נכנסים הפחדים והחרדות. ודאות בחיים נמצאת רק כתוצאה של עשייה פשוטה. כלומר, אין ודאות מלכתחילה. קבלת אי הודאות בחיינו היא המפתח לשחרור מאותו סרט מאותו פחד שמייצר לי המוח.

אז מה ניתן לעשות???

העניין הוא, ריכוז שקט בעשייה העכשווית. מה עליי לעשות עכשיו, זה יכול להיות שטיפת כלים, ראיון טלוויזיוני, או תפקיד חיי על הבמה, ערבוב הזמנים של עבר – "מה היה?", ועתיד – "מה יהיה..?", מוציא אותי מההתמקדות בעשייה העכשווית, בהווה.

הנה ברוך השם, אני נמצא עכשיו בתקופה של יצירה, כותב ומצלם סדרה, מופיע בתיאטרון ב"ש, מעביר את סדנאות צחוק שלי בכל הארץ, בקיצור חלק גדול מהזמן, נהנה, ובחלק השני אני חרד וזה כי מפחד שהכל ייעצר, שמישהו או משהו יפסיק לי את הזרם, וזהו שוב אחזור לאותו מקום של של פעם שעצרו אותי. זה רודף אחרי ורק לרגעים קטנים שאני מבין ומשחרר: "אז שיכבו לי.אז שייקחו לי..", אז מחזיר לעצמי אוויר לריאות וחוזר ליצור בקלות, להצחיק, לשמח, לנהל מערכת זוגית, לשחק על הבמה, והכל בשמחה ללא רצינות יתר. סרט שאני יצרתי בראש, יכול להמשך דקות אבל סרט אחר יכול להמשך ימים – שבועות – שנים. עד שהופך לסרט איימה אמיתי המחשיך את חיי, אצלי זה מתבטא בעיקר בחיים או מוות. תקרא לזה תורשה, אולי שהבאתי את זה מהבית, או שבעצם אני זה שהמצאתי את הסימפטום הזה. כן, לרגעים אפשר לקרא לי היפוכונדר. הפחד בלהיות חולה.ולא סתם חולה. חולה סופני. אני זוכר את הסרט הזה, כ"כ רציתי לחיות כ"כ רציתי להדחיק את "המחלה" המדומה, את המחשבה החולנית, ניסיתי לא לחשוב עליה, ערכתי לכבודה בדיקות, ניהלתי בשבילה שיחות, אך ככל שנתתי לה "שומת לב", היא גדלה והפכה להיות מפלצת שהשתלטה על חיי, הייתי ממש בסוג של חדר כושר מנטאלי שחיזק וחיזק לי את האחיזה והתלות בלחיות, אך באופן ישיר חיזק לי את הפחד את החרדה את סרט האימה, ה"סרטים" שאני בוחר להקרין במחשבה מוקרנים אח"כ למציאות היומיומית.  כלומר, כפי שה"סרט"  נמצא במחשבה כך המציאות שלי נראת. חבר אמר שמשחרר את האחיזה והתלות בחיים אז חיי, רק אם נותן לחרדות לצוף רק אז מבין שאין בהם ממש, כמה זה מדויק כאילו שהוא היה שם במקומי, כי רק שהבנתי שאולי אני הולך "למות", ויש סיכוי כזה, רק כשוויתרתי על החיים בשביל המוות, רק אז התחלתי לחיות!, וזה אחרי חודשים ארוכים של חיי חרדה מסרט אחד שהלך ותפח ל"שובר קופות" של ממש. אגב, אני זוכר שהבטחתי לעצמי שאחרי שאני יעבור את הסרט הזה, אחרי שאצא מהמשבר, אראה את כל העולם באור אחר, כלום כבר לא יהיה אותו דבר, אני אתחיל לחיות, לחייך, אין יותר סרטים אחרי מה שעברתי, טעיתי!!!, כי היום אני מבין שכל דבר בשבילי יכול להיות חרדה בעקבות אחיזה במשהו, שעיקרה אחיזה בשליטה על חיי. אז הנה עוד משהו מתחבר, חי עוד הבנה קטנה שאולי בעתיד תחסוך ממני יצירה של פיצ'ר (סרט) חדש. וכשהופיע מול הלוקחות שלי עם סדנת צחוק או סתם באיזה סדרה – כשאשחק דמות כזאת או אחרת על המסך, אז תודה לאל יהיה לי מאיפה לשאוב תסריט טוב.

ועוד דבר אחד חשוב למדתי, שלא משנה כמה חזק החבר, היועץ, ההורה, או הבת זוג יהיו, רק אני אוכל לשחרר את האחיזה והתלות שלי בחיים, כי הם שלי, ואני הבמאי הגדול של הסרט שאני חיי בו.."