מה מפריע לשמחה? ומה עוזר? ( סדנאות צחוק )

מה יותר קל לשמוח או להיות עצובים? שייקום משהו ויגיד "לי יותר קל לי לצחוק!" או שהוא מואר, או שהוא שקרן!

העצבות היא יותר קלה להשגה. מי שעובר משבר או שפוגעים בו מייד ממלמל: "עזוב אותי, אני רוצה להיות לבד." כי זה כוחה של העצבות, היא מייד מכנסת אותנו פנימה. עכשיו, זה רק אני מול עצמי ושכל העולם יעלם, במצב כזה אנחנו חושבים שככל שאנחנו סגורים יותר, עצובים יותר, כך אנחנו קרובים יותר לעצמינו (יש מצב שזה נכון). אבל השאלה היא כמה זמן? כמה זמן לוקח לנו להתערבב בחממת המסכנות שהיא כל כך נעימה? כבר משהו בכם קופץ: "אני ממש לא מסכן, ואני גם לא מרחם על עצמי!" בסדר, אז אני כן!

כמה זמן אני שוהה שם, בעצבות? האם רק רגעים, ימים, אולי לשנים?

כן, בואו נודה שיותר קל לרחם ולהתקרבן מאשר לצחוק. למה? כי אין שום סיבה כרגע לצחוק, כי יותר קל להיות דרמתיים מאשר פשוט סתם לצחוק, ולא משנה מה אני אגיד: "שדווקא ברגעי משבר יש כוח לצחוק. שצחוק מביא עמו את השמחה ולעומתה העצבות מביאה את ההתכנסות פנימה. גם אם אוסיף ואומר שהשמחה מזמנת פתיחות לב וזריזות, זה לא יעזור. זריזות למה, אתם שואלים? הזריזות לא להיתקע בבאסה ובמחשבות המורידות, אלה להרים את עצמינו על הרגליים וללכת לדבר הבא, במקום לשהות בסגירות ובבידוד (שלעיתים כה מסוכן). אבל כל זה לא ישכנע איש… למה? כי אנחנו רגילים!

כן, גבירותי ורבותי. במשך רוב שנות חיינו, הרגלנו את עצמינו להיות עצובים או כועסים או מדוכאים כי לקחו לי, שתו לי, רימו אותי, בגדו בי, שכחו אותי, ועוד 1000 סיבות נכונות מוצדקות!

אם זה נשמע קצת פלצני, אז אני אפשט את הדברים. בואו נניח שהשמחה משולה לחמצן, שהוא (ברוב המקרים) תמיד קיים. איש לא צריך לעשות דבר כדי שחמצן "יקרה", אבל אפשר תמיד לחסום את דרכי הנשימה שלנו, שהחמצן שמסתובב חופשי לא יכנס פנימה, וכך נפסיק לחיות. אז כך גם השמחה היא שם איתנו מיום שנולדנו, ורק אנחנו אלו שמתנתקים ממנה. אולי בגלל שחינכו אותנו, או אולי בעצם כי אנחנו רוצים בכך

אז מה מפריע לאוויר, סליחה, לשמחה להיות תמיד איתנו?

נכון מאוד – רק אנחנו!