"מראה פנים שוחקות מלמטה מראים פנים שוחקות מלמעלה…"

צחוק ופניםושוב משפט זה גרם לי לחיוך רחב מלב ללב. זוכר עצמי לפני שהתחלתי בעבודה פנימית חייתי עם אותו משפט רק בהפוך. שככל שאהיה בעצבות על כך שלא קבלתי מה שרציתי, או לא הצלחתי להפטר ממשהו, שמפריע, כך השם יתברך יראה זאת מלמעלה, גם אם זה ייקח כמה חודשים, תמיד הייתי מתמיד, כי האמנתי בשם יתברך שבסוף יראה עצבותי ושערי שמיים יפתחו לפניי. ואז בעבודה הפנימית שהתחלתי לעשות שמעתי את המשפט הזה והרגשתי שהשתתפתי בתוכנית מתיחות שאני ביימתי הכל, זה לא אמיתי, הבנתי איך עבדתי על עצמי, כמה הייתי מסתובב עם פני מסכן, וחשבתי טוב, השם טרם התפנה לראות את מצוקתי, אך אם אתמיד הוא יעזור. והייתי רציני מאוד לא היה שום מקום לצחוק או לחיוך, להפך יש זמן לצחוק, ויש זמן לדאוג אחרת אתה מכחיש מציאות אתה בסרט של בריחה. והיום אני מבין כמה זמן הייתי בהתארגנות, הייתי בהמתנה כ"כ חשבתי שמה שאני עושה כ"כ מדויק שחוץ מזה לא עשיתי כלום. וימימה צדיקה זצ"ל אומרת, "שזה מצחיק להיות עצוב", ברור, תראה איך אתה נראה, מסתובב עם פרצוף של ישבן, אתה שכול הזמן נראה מצחיק, לא מתאים לך פרצוף תחת שכזה, ומחזק חבר אחר באומרו "זה מפחיד להיות עצוב", למה?, כי כשעצוב מייד מתנתק, עוצר לא מאמין למציאות. כועס עליה ובעקיפין גם על הבורא, ובאמת מרגיש לבד ולהיות לבד עם מחשבותיי ולהיות לבד עם עצמי בעולם הזה זה לגמרי מפחיד. שאני צוחק ומראה פנים שוחקות כמו אומר אני מאמין אני סומך שהכל לטובתי. יש משהו בשמחה למרות המציאות למרות ששכל מפרש שהיא חזקה יותר מתפילה, כי היא היא עצמה אומרת, אני לא רק מאמין אלא יותר מזה אני בוטח!

לפי התניא המעבר מעצבות לשמחה הוא: מעצבות – למרירות – לשמחה.
בעצבות אין תנועה. תקועים. אין רצון. יש דיכאון מלשון דך און. האון הוא הכח זהו השלב שמעורר את הרצון לצאת מהעצבות שכרגע הוא שרויה בה, יש כבר קצת תנועה במחשבה ובלב כי לא טוב לי להיות בעצבות. התנועה של ההרגשה המרירה הזאת מורידה את התחושה לדיבור על המצב שלי, ולאחר מכן לעשייה ממש. ואז עוברים לשמחה שבה ישנה כבר זרימה ורצון להמשיך בשמחה.ימימה זצ"ל אומרת שמחה=שקט. זוהי שמחה אמיתית שאינה תלויה בדבר.

אני זוכר שלפני שהתחלתי את העבודה על עצמי, לפני כל סדנאות הצחוק שלי, הסתובבתי עם פנים של תבע כי חשבתי שרק ככה השם ישמע אותי. וזה פגע בכל: בחברים, במשפחה, בעצמי, בבנות זוג שהיו מקבלות ממני פרצופים כ"כ רציניים עד כדי תחושת אלימות, והיום אני מבין שהשתתפתי בתוכנית מתיחות של עצמי תוכנית שלגמרי האמנתי לכל מה שאני מספר. כן פעם הייתי מסתובב עם פנים של רציני כזה, אז תגיד לי עמי איך חשבת להיות קומיקאי, האמת אם לא בגלל זה אז בזכות זה, כי לפעמים כשאני מגיע לסדנת צחוק, בכדי לעשות לאנשים קצת שמח על הנשמה אני לא בטוח מי בא לעודד את מי. במציאות שלי הם הרבה פעמים עושים לי סדנת צחוק ומצילים אותי מהוד רצינותי…