החיים כליסינג תפעולי – פוסט אורח של אברי גלעד

פעם, לפני המהפכה הרוחנית בעולם הרכב, או שהיית קונה אוטו, ואז בד"כ שומר עליו כבבת עינך, זה אוטו "שלך", הוא מגדיר אותך ואתה מגדיר אותו, כל שריטה בו – שריטה בנשמתך, או שהיית שוכר אוטו, ואז, בד"כ , נוהג בו כאילו אין מחר ואין קלאץ', משתמש בו כרכב אמפיבי- רב שימושי-חד פעמי למרות שכולה סוברו, לא שלי, לא אחריותי, מבחינתי, אצלי זאת תחנתו האחרונה כאוטו, גם אם חדש.

באה מהפכת הליסינג ושינתה את כל זה. פתאום האוטו הוא "נרכש כשייך". שלי ולא שלי. כ-שייך אבל לא שייך. זה שלי, לזמן מסויים, אבל אחר כך ממשיך את חייו בלעדיי. זה כאילו רק שיטת מימון שונה, אבל זה הרבה יותר מזה, זאת הסתננות של עיקרון רוחני חשוב אל תוך החיים הגשמיים, ויש ללמוד ממנו הרבה, אולי הכל.

מה אוהב הבנאדם בחייו? את הילדים שלו, את בת הזוג שלו, את הבית שלו, את האוטו שלו, את החיים שלו. אוהב במובן קשור, משייך, מגדיר. האם אנו מוכנים לקבל שכל הדברים האלה הם לא באמת שלנו, אלא בליסינג? האם אנו מוכנים להבין שכל הדברים האלה הם שלנו רק להוספה ולהעברה, שאנחנו רק תחנה בחיים שלהם והאחריות על טיב התחנה, אם לצמיחה או לקמילה כולה עלינו? האם אנחנו מוכנים לקבל את הקביעה כי השימוש במילה "שלי" הוא שימוש הסכמי בלבד, כדי לפשט את השיח האנושי אבל זה לא באמת שלי? ואם זה לא באמת שלי, אלא בליסינג, מה זה אומר לגבי היחס שלי (שגם הוא בליסינג, אולי אפילו רק בהשכרה) לגבי כל "שלי" שכזה?

הבת שלי. המתנה שלי, פותחת הלב הקטנה שלי, הנס שלי. מה, היא לא שלי? לא . היא לא שלי. זה קשה לכתוב את זה, אבל גם משחרר מאד. היא לא שלי, ולא בגלל חשד שגבר אחר בחש בקערה . היא לא שלי לא בגלל שהיא יותר שלה, של עצמה. היא גם לא שלה. תיכף נגיע לזה. היא לא שלי כי כלום לא שלי. יש לי עליה אחריות מסויימת כרגע, והיא משתנה כל יום עם צמיחתה, ויש לי ממנה הרבה נחת, ולפעמים גם קורטוב של כעס, אבל העניין האמיתי הוא שהיא באמת לא שלי. היא רק להוספה ולהעברה. להוספת טוב מטוב אשר בי, ולהעברה בחזרה למרחב הבלתי משייך, לאינסוף הבלתי מגדיר, ממנו באה ושם מהותית תמיד נמצאת, בחלקיות. בחלקיות האחרת תמיד משוייכת לי, לאמא שלה, לבעלה לימים, לכל אדם שיכנס לחייה. אבל זה רק בליסינג. הבעלות נשארת של החברה הגדולה, "אינסוף ליסינג בע"מ" שכל העניינים שייכים לה, ולמעשה לא שייכים.

אז מה שלי ? החיים שלי, שלי? איפה. החיים גם לא שלי. זה בליסינג. כמה שיותר מחשיב את החיים כשלי, כשייכים לי ולא ניתנים לי לפרק זמן, אני מסתבך. אני חי בפחד תמידי מהמוות, שיקח ממני את מה ששייך לי. החיים לא שייכים לי, אני רק תחנה בדרכם הנצחית, הם עוברים דרכי וממשיכים הלאה. זה הכל. אז מה , החיים האלה זה מקרה ? זה בשכירות? גם לא, אני לא יכול להתחרע עליהם בלי חשבון. הפקיד בחברה יקח לי אותם, לא בהכרח בגשמי, אלא ביכולת שלי לחיות אותם כפי שאמור לחיות, להפיק מהם את מה שיש להפיק, להיות נוכח בחיי.

אז מה כן שלי ? הדבר היחידי שיכול להיות שלי הוא הרגע שבו אני נוכח. זה שלי. ברגע שבו אני נוכח, לא משייט בעולמות דמיוניים, בזמנים אחרים, בשיוכים ובהשוואות ובהגדרות, ברגע הזה החיים הם שלי, והילדה שלי היא שלי, ואני שלי, וכל העולם שלי ובשבילי. וזה לשניה אחת, שניה שבה אני מוסיף ומעביר. ברגע הבא, שבו אני מדמיין שבגלל הרגע הקודם הכל שלי, ברגע הבא כלום לא שלי, אני לא מוסיף, ואין מה להעביר, והכל דמיונות של רכוש ושייכות. יש שיר של סטינג, "אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי". עכשיו אני מבין את השורה היפה הזאת. שחרר אותו, אותך לחופשי מסבך השיוכים, הבעלויות הצולבות, הדרישות וההשלכות. ראה אותו כפי שהוא , בליסינג, בעלות חלקית שחוקיותה פשוטה. כשמבין שאין בעלות אז יש, כשחושב שיש בעלות, אין קשר למציאות ויש רק אחיזה בדמיון ובאומללות.

לך תיישם את זה עכשיו………

עברי גלעד מתארח בקוקיה סדנת צחוק

lloydi CC BY-NC-SA

2 Comments

  • מאתלי כהן:

    כתבה מעניינת מאוד
    קראתי ונהנתי……

  • מאתגליה אלן גבריאל:

    מוטב לאהוב ולאבד מלא לאהוב כלל? כנראה שכן, למה? לא יודעת אני רק יודעת שכן.
    אולי כי הייתי גם שם וגם שם, ריקנות נטולת אובדן וכאב היא עודנה ריקנות..
    למה אנחנו רוצים לבעול כל שבא בדרכנו זו תכונה שאין אני יודעת מה מקורה אני יודעת רק את זה; כשאני נותנת לזה להיות, אני מקבלת(!) ושולחת הלאה.. כל קורטוב של אהבה וחמלה עובר הלאה כנסיוב באורגניזם הכללי שנקרא החיים.
    אני שלם כחלק משלם גדול יותר, כולנו, בעלי החיים וכמו היקום, מלאים באינסוף…
    למה אנחנו רוצים להחזיק במה שקבלנו? אולי כי באמצעות זה מגדירים אנחנו את עצמנו. כן?
    אולי בעצם מאמינים שננציח כך את קיומנו, אולם אנחנו לא אנחנו בזכות…
    אנחנו אנחנו מהרגע שהתהוונו
    הרבה תהיות הרבה שאלות ותשובות… לכל אחד תשובה ע"פ נסיבות חייו..
    כניעה היא כנראה התשובה שמתאימה לי, כניעה כקבלה, כניעה כאמונה שהחיים יודעים טוב יותר ממני